התעוררתי היום בסביבות אחד עשרה מטלפונים לנייד (שלא עניתי להם כי כשאני מתעוררת מהשינה יש לי קול סטלן במיוחד). ורק קיוויתי מאוד שאחד מהם לא היה ממר בחור שהתקשרתי אליו והשארתי לו הודעה בתא הקולי. כבר יובלות רציתי להתקשר אליו, והביקור אצל הנוירולוג ממש הבהיר לי כמה אני צריכה להתקשר אליו, כי באמת כבר הגיע הזמן. הבהרה קטנה: מר בחור הוא מדריך בתחום כלשהו שמעניין אותי, זה לא רומנטי לחלוטין, מה גם שהוא נשוי.
הנוירולוג... ישר נפלתי למלכודת הזו של כמה אני מוזרה וכמה אני לא בסדר וכמה אני לא יודעת להתנהג. במקום להבין שהייתי שברירית בגלל כל הסיטואציה הלא נעימה, שבדיוק לפני שנייה הוא בדק אותי ואמור להגיד לי את התוצאות וזה לא כזה כיף וזה נורמלי לא לשבת עם חיוך מרוח על הפרצוף ובתנוחת מדיטציה.
אני באמת לא תמיד יודעת איך להתנהג ולומדת רק תוך כדי.
"להתקדם תוך כדי תנועה
תוך כדי חולשה
תוך כדי בושה
תוך כדי תנועה, תוך כדי תנועה"
(דנה ברגר)
החזרתי את הספר של טים אלן, אפילו לא קראתי את כולו. הוא מיצה את עצמו די מהר... פה ושם היו קטעים מצחיקים, אבל היו קטעים כל כך שובינסטיים שאם זה לא היה ספר ספרייה הייתי משליכה אותו ישר מהחלון.
לקחתי את "להיות פרפר" ו"סערת נפש". הגעתי הביתה כולי בחדוות הקריאה, רק ריפרפרתי וחשבתי לעצמי: Next!. ברור לי שאני צריכה לחפור שם יותר לעומק, אבל קצת נמאס לי מהחפירות הארכיאולוגיות לנפש האדם, לא כי זה לא מרתק, פשוט כי בא לי להתמקד במשהו אחר כרגע. אולי גם כי אחרי שעברתי כמה קורסים בפסיכולוגיה, שהם כל כך נוברים בכל דבר ויש חמישים תיאוריות בכל עניין, זה טיפונת מייגע. חשבתי שאם כבר ללמוד בתחום הזה אז אני צריכה משהו קצת יותר אקטיבי, כן, אני. אקטיבי. זה נשמע כמו בדיחה כשמדובר בי, אבל פתאום זה נראה כן מתאים. בינתיים אני מבררת על תחום כלשהו, ומי יודע, אולי אפילו אירשם.
אתמול הייתי אמורה לעשות בדיקות דם אבל הן נדחו עקב השביתה, אני קצת מפחדת, מקווה שהכל בסדר ושבאמת הגוף שלי קצת התערער עקב סטרס. (אוקיי, הבנתי, אני צריכה ללמוד לשחרר אותו, קורס אגרוף הנה אני באה!).
שיהיה לכם סופ"ש מקסים ונטול פחד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
