אפקט הפחד

"I had all the wrong answers but I wasn't asking the right questions. You need to ask the right questions, Derek."

"Like what?"

"Has anything you've done made your life better?"

הציטוטים הנ"ל לקוחים מהסרט "American History X". "האם משהו ממעשיך שיפר את חייך?" כל מעשיי שנבעו מחרדה לא שיפרו את חיי במאום, הנסיונות להסתוות לטפט, ההימנעות מסיטואציות חברתיות, ההתנוונות בבית. המעשים הללו רק גרמו לי להיות בודדה, חסרת אנרגיות ומאוד עצובה.

התחלתי את הפוסט מהסוף, אם תהיתם לאן נעלמתי בימים האחרונים, הייתי בנופשון עם המשפוחה. צפיתי בסרט "אמריקה X" במלון עם נוף לים. הנוף היה יכול להוות כר לרומנטיקה, אך היה רחוק מכך, מכיוון שחלקתי מיטה זוגית עם אחותי.

התכוננתי מבעוד מועד לנופש והלכתי לקוסמטיקאית השכונתית למריטה גופנית. התפשטתי ובכך הפכתי לכפילת Cousin Itt ממשפחת אדמס. הזנחתי את עצמי, אני מודה. התנצלתי במבוכה בפני הקוסמטיקאית, והיא התחילה במלאכת המריטה. פשוט "תענוג צרוף", היה לי ברור מהי הסיבה האמיתית שגברים מברכים "ברוך שלא עשני אישה". שלא תגידו שאין בבלוג הזה פרטים עסיסיים: הפצרתי ממנה שתחוס עלי ותפסח על מריטת אזור המפשעה, אבל היצר הסדיסטי שבה התעורר והיא מיהרה למרוח שם שעווה. מה שגרם לי ללכת כל הדרך הביתה בהליכת קאובוי.

עברתי את העינוי הזה במטרה שאוכל לשחות קצת. אוקיי, אוקיי... שמעתי את תזוזת הרמת הגבה עד לפה. סובלת מחרדה חברתית ומתכוונת ללכת לשחות? בבגד ים? לעיני כולם??

אז קודם כל, על הבגד ים אני עוטה גופייה ומכנסיים קצרים, רק חסרה לי רעלה להשלים את הלוק. נוסף לכך, סוף סוף יש סיבה טובה לכך שאני משקפופרית, ברגע שאני מגיעה לבריכה אני מורידה את המשקפיים ואז ממש לא מסוגלת לראות את ההבעות של האנשים בתגובה למראה שנגד עיניהם. הראייה הלא ברורה עוזרת לי להתעלם מכל מי שמסביב ולשחות להנאתי.

בכלל לא רציתי ללכת לטיול, אבל בסך הכל היה נחמד. היינו ב"חמת גדר" שבה נהניתי ממופע תוכים שעשו כל מיני פעלולים, כגון לרכוב על אופניים, גלגיליות וקורקינט. חלקם דיברו ונתנו נשיקה למדריך, דבר שגם אני לא הייתי מתנגדת לעשות... כשהגענו לבריכות המינרלים, הטמפרטורה של המים עמדה על 37 מעלות. המים הרותחים תאמו למזג האוויר הרותח. כשיצאתי, אמרתי לאימא שלי שצריכים לתלות שם שלט "יום הדין הגיע!!" ולשים זרקורים אדומים כדי לשוות למקום אווירה של גיהנום  המציל שישב ממש קרוב, הסתכל עלי וחייך

בין לבין הפעילויות, כשהיינו בחדר המלון, נשנשתי את הספר "העונג שבחברתי" כיאה לתולעת ספרים מורעבת. היה כיף להישאב לעולם של מישהו אחר לשם שינוי. התבאסתי קלות שלא קניתי את הספר הנ"ל באנגלית, זה קורה לי לפעמים, שאני "מאנגלזת" שורות בראש שלי כשאני קוראת ספר מתורגם לעברית, משהו קצת מתפספס בתרגום מאנגלית לעברית. אם היה לי עודף כסף, הייתי קונה אותו שוב באנגלית. להלן תיאור הספר מעיתון תל אביב:

"ה- OCD של דניאל, שמובע באופן משכנע ועדין על ידי מרטין, ממצה היטב את יכולת ההקצנה הטמונה בו. הטקסים המורכבים של דניאל, הגבולות שהוא מציב לחייו, שנראים לנו כה לא הגיוניים ומופרכים, מבטאים באופן מוגזם את אותם הכוחות השולטים בחיינו שלנו, ה"נורמליים". גם אנחנו מפחדים מאובדן השליטה על חיינו, עבדים נרצעים לשגרה מתוך חרדתנו מהתוהו ובוהו האורב לנו בשולי חיינו המסודרים. אצל דניאל יש לפחדים ולחרדות הללו שם קליני מסודר. אבל הוא עדיין שואף לאותם הדברים שכולנו משתוקקים אליהם: חום, קירבה, מגע אנושי. "העונג שבחברתי" הוא ספר מעודן, משעשע ונוגע ללב, שמצליח לגעת בכבוד בקושי הנפשי שהוא מתאר בלי להיגרר לרגשנות זולה, שעוסק בכוחה המרפא של האהבה כשהוא משייט הרחק הרחק ממחוזות הקיטש, ושמבטיח תקווה גם לאלה מאיתנו שחוששים להאמין בה."

גם אני מתפתה לפעמים להאמין בכך שהאהבה תוכל לרפא אותי... אבל משום מה אהבה זוגית לא קוסמת לי כרגע במיוחד...

באחד הלילות היה מופע בידור, היו שם בחורים עם המון אנרגיות, כל כך הרבה אנרגיות שהדגישו את חוסר החיוּת שלי, התבאסתי. אילו הייתי בעלת עשירית מהאנרגיות שלהם, מצבי היה אחר. אני עצורה, נורא. שומרת הכל בפנים, חוץ מדמעות, הן זולגות מעצמן.

המטפלת הקוגנטיבית אמרה שאני צריכה להפחיד את עצמי, אז זה מה שאני עושה. אני הולכת למשל לשיעור התעמלות בידיעה שאני הולכת לפחד ולחשוש מחששות מגוונים שאבחר להתעסק בהם. מוזר, יש משהו מרגיע בידיעה שאני הולכת לפחד, לפחד ולא למות מזה. Feel the fear and do it anyway, יש אפילו ספר בשם הזה.

נמאס לי להסתתר, אני לא מתה על המראה שלי, עדיין מתחשק לי להתחפר לפעמים באדמה כדי שלא ינעצו בי עיניים, אבל נמאס לי להסתתר, אני מרגישה ששרפתי שנים מהחיים שלי בהסתתרות, וההסתתרות לא שיפרה את החיים שלי. יש לי רצון להתחיל לעשות משהו כדי לשפר את החיים שלי, הטיפול הקוגנטיבי היה בהחלט החלטה טובה, וגם השיאצו והיוגה. אני מרגישה שעכשיו אני צריכה להרחיב את הפעילות החברתית שלי, לשפר את הכישורים החברתיים המביכים, לנבור בעצמי ולהוציא את האנרגיות שלי מתהום הנשייה.

ולסיום:

קשה לי להתמודד עם הספק, אני מתאבנת מעצם החשיבה על הספק, שקיימת האפשרות שיתרחש מה שאני כה חוששת ממנו. מתאבנת מפחד למרות שפעמים רבות שרדתי את ההתרחשויות שחששתי מהן. למה אחרי כל הפעמים הללו אני לא לומדת? למה אני מסרבת ללמוד? למה אני מחבקת את הפחד ככלב שמירה אימתני שיצילני מכל סכנה? למה אני לא משחררת אותו לחופשי ומתמודדת בכוחות עצמי? למה?. מה הרווח שלי? בשתי מילים – חוסר התמודדות. אחלה, אני משילה מעלי את הצורך להתמודד עם הסביבה ומתבצרת בבועה מוגנת משלי.

וההפסד? ההפסד מורכב בהרבה יותר משתי מילים, ההפסד בראש ובראשונה הוא שעות על גבי שעות של בדידות עצומה, תיעוב עצמי, ביקורת אין סופית, הרגשת ניכור, בזבוז של זיק הפוטנציאל שחבוי בי, להיות בעמדה חלושה, כנועה וחסרת ביטחון מול אוהב או אויב.

כל כך ברור ששכרי בהפסדי. אבל כשאני מול המצב שאני תופסת אותו כל כך מאיים, כל ההפסדים שלי נפטרים בזלזול ע"י המילים – "אז מה?, לא נורא, אז "רק הפעם" לא אתמודד, לא, לא, לא באמת הפסדי גדול יותר מהרווח, נו, באמת, הרי הרווח האמיתי הוא התגוננות, להישמר מפני סכנה. נכון?" WRONG! "רק הפעם" נהפך ל"תמיד", התגוננות מסכנה? ס-כ-נ-ה? אולי אני צריכה לארגן מחדש את אוצר המילים שלי, ולהכניס את הערכים הנכונים תחת הקטגוריה "סכנה".

איך זה שאני תמיד מוצאת את המילים הנכונות כדי ללחוץ על עצמי בנקודות הכואבות כדי לגרום לעצמי לברוח, ונאבקת למצוא מילים כדי לגרום לעצמי להתמודד?.

הבדידות מכרסמת בי מצד אחד, והחרדה נותנת בי ביסים גדולים מצד שני. אאוצ'! מישהו מתנדב להוריד אותם ממני?.

מכירים את המשפט "אתה צריך אהבה חדשה" מהשיר של אסף אמדורסקי?, אז אני צריכה שגרה חדשה, שִׁגְרָה שבמקום "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך", תגרום לי להתעורר בבוקר חדורת מוטיבציה, כל מוטיבציה, לא משנה איזו, העיקר שאקום בבוקר עם מטרה כלשהי, כי נכון לעכשיו – אין לי. הנשמה שלי נרדמה מאחורי חומה של רגשות שמשתקים אותה, כל פעם שהיא מתעוררת קצת לחיים, היא מקבלת מהם reality check וחוזרת לתרדמה הנצחית.

בא לי ללכת לישון במשך שבוע, שבועיים, חודש, שנה, כמה שצריך, ולקום למציאות אחרת, לחיים אחרים. כן, אני יודעת, אין סיכוי שהמצב הנ"ל יתממש. בינתיים אני ישנה-ערה, אם הייתי בסרט מצויר הייתי הולכת ברחוב עם מצנפת בצבע תכלת על הראש. לפעמים אני תופסת את עצמי "מרחפת", הולכת ב"מהירות" של 2 קמ"ש, כל כך שקועה בעצמי... ושוב, אם הייתי בסרט מצויר – חילזון היה עובר אותי בזחילה, מסתכל אחורה, מצביע עלי וצוחק. מה שמזכיר לי שפ' אמרה לי בפגישה האחרונה שהרבה פעמים כשאני מדברת עם אנשים זרים אני מגרדת בראש, למשל אם מישהו ישאל אותי איך להגיע לרחוב כלשהו, אני אגיד: "אהה..." ואגרד בראש, מין קטע כזה של סרטים מצוירים, שבהם הדמויות מגרדות בראש כדי להמחיש שהן חושבות. מאוד בוגר מצידי, נכון?.

איך הגעתי לדבר על סרטים מצוירים? נראה שהתחום הזה בתור מקצוע יגרום לי הנאה, התוכלו לנחש מי לא יהנו כלל אם אעסוק בתחום שכזה? כן, ההורים שהביאוני עד הלום. אבא שלי מנסה לשכנע אותי ללמוד ראיית חשבון, נעלמו עקבותיו של הקשר ביני לבין ראיית חשבון עד עצם היום הזה, עובדה זו לא מונעת מבעדו להציע שאלמד את המקצוע המרתק הזה בכל משפט שני כשהוא מדבר איתי. אני יודעת שהוא רק רוצה בטובתי, רק שלשנינו יש הגדרה שונה בכל הנוגע למה שיעשה לי טוב.

חוסר שביעות הרצון שלהם ממה שאני עלולה לבחור כמקצוע, גורם לי להרבה ספקות, אולי בכלל אין לי כישרון? אולי כל מה שיש לי להציע לעולם גלום בסיפוק שירותי ראיית חשבון?.