מחפשת ת'עולם האבוד

אתמול בלילה ועד היום בבוקר הגעתי למסקנה חשובה- בחור השחור [האמת שיש פה קצת שחורים, אבל לא נורא] שאני גרה בו, בישוב החרא הזה, עם השכנים הכל כך "נחמדים" האלו, יש גם כמה אנשים באמת נחמדים...

כן, כן מסקנה מאוד מוזרה, בחיים לא חשבתי שאני אגיע אליה... אבל זה מה שהיה...

ביליתי ת' ל"ג בעומר עם חברה חדשה (שד"א לא, היא לא שייכת לחור השחור). הלכנו למדורה של אנשים שגדולים ממני בכמה שנים טובות... משנתיים עד חמש..

משום מה אני תמיד מסתדרת הרבה יותר טוב עם גדולים ממני... יכול להיות שזה מהסיבה הפשוטה שאני מוקפת בפאקצות בנות גילי... כנראה זה מה שמקשה על העניין.. סורי אני לא מצליחה להיות "מושי מושלמת"... מצטערת בנות...

ונחזור לפרטים החשובים... במדורה הזאת הכרתי כל כך הרבה אנשים נחמדים... מישה (מיכאל), טשה, עוד מישה (הפעם מיכאלה) ועוד...

הם: א. רוסים

      ב. יודעים לשתות, בכמויות.

      ג. יודעים לעשות כייף ולעשות מדורה טובה לאורך כל הלילה...

לא משנה מה תבחרו- הכל נכון... הגענו אליהם בסביבות 12 וקצת... לאט לאט התחלתי להכיר ת'אנשים... בבוקר בכלל הרגשתי שאנחנו מכירים שנים. הרבה אני לא זוכרת מהלילה. חוץ מהמדורה, כמה רוסים נחמדים, כמה סיגריות נחמדות והרבה אנשים שנראים אותו דבר מבחינת השיער הארוך והפירסינג בכל מקום..

נכון, גם קצת היתה שתייה... אבל מזה משנה. העיקר שהיה כייף.

אחת הפעמים הראשונות שלי שאני יוצאת עם שיער אסוף לאחור.. ותמיד בפעמים האלו אני מרגישה הכי אמיתית בעולם.... חוצמזה שבחושך אני לא חושבת שהם הצליחו לראות את כל מה שקורה על הפרצוף שלי ... לא, זה לא קשור לחצ'קונים... ואני גם לא בטוחה שאני מכוערת כל כך ...

סעמק, כמה צלקות מסכנות על הפרצוף מגיל 3 הורסות לך ת'חיים בגיל 14 ....

אבל לרוסים האלו לא היה אכפת. הם גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי, שאני שייכת לאנשהו. יש גם אנשים מסוג אחר.

אולי בגלל ההיסטוריה הרוסית שלי כל כך התחברנו... לא אני לא רוסייה, סתם הסבא וסבתא שלי [מצד אבא] שאני בכלל לא מכירה אותם נולדו ברוסייה. אני נולדתי בארץ, אבל נראית כמו רוסייה. לבנה כשלג. כשרק הגעתי לחור השחור אנשם התחילו לדבר איתי רוסית ברחוב ובאוטובוס לבי"ס. אני פשוט הסתכלתי עליהם וחייכתי. מי יודע מה הם אמרו לי בכלל....

רק לפני שבועיים למדתי 5 מילים ראשונות ברוסית - אידייסודה, חרשו, נייט, בלאט, סטיית... חח.

שפת האב שלי ...

למרות כל הכייף שעשינו ביחד משום מה יש הרגשה כזאת. שאין. זה לא יחזור יותר. אולי נגיד שלום. פה ושם. כשנפגוש אחד ת'שני.

מצד שני אפשר להפגש עוד שנה באותו מקום.... להכין המבורגרים שנראים כמו חרא, לשתות קצת וודקה עם מיץ, לגנוב איזה שאחטה ממישו, לשים רפסודות עץ גדולות על המדורה ואז לרוץ ולקפוץ עליהם.

מי יודע. אולי ההיסטוריה באמת חוזרת.