ככל שאני מנסה לנסות לסכם את התקופה הזאת שנעלמתי בפוסט אחד,הצלחתי פחות ופחות.אם אני בקושי מסוגל לתמצת יום אחד בפוסט איך אני אמור לתמצת יותר מחצי שנה?
אז נדמה לי שאני אחלק את חיי בתקופה הזו לחלקים השונים בגודלם אך שווים במוזרותם.
נדמה לי נתחיל ביום כלשהו שאני אזכור למשך הרבה מאוד זמן:
יום החיול!
לעניות דעתם של רבים זהו יום מזרה אימים על רבים-יום שבו המתים עולים מקבריהם,יום שבו הימים גועשים והיום בו חבורת בנים ובנות בתחילת היום לבנים מלחץ ובסוף היום ירוקים מבחילה[אה וגם ממדים].
אל אותו היום הגעתי עם תיק עמוס לעייפה,אמא לחוצה ,חברה מפוחדת וגם אני לא הייתי כ"כ רגוע.כולנו פחדנו מהעתיד לבוא וכולנו ידענו מה עומד להתרחש.ידענו שלכמה חודשים אני איעלם ויחד איתי יעלמו גם חלק מהשמחה והחיות[לא חיות כמו מיאו מיאו אלא חיות מהמילה חיים] שהייתה לנו.היה לי ברור מאוד שהעולם עומד להתרחק ממני וכך באמת קרה.הכי נורא היה עם מריון[חברה שלי לקורא הלא כ"כ בקיא] ששנינו מאוד מאוד פחדנו ממה שעמד להתרחש כי היא מאוד פחדה שניפרד ובאופן כללי היא הייתה במצב מאוד רע אך באותו היום היא התאמצה מאוד מאוד להעניק לי כמה שיותר כוחות[והיא גם הצליחה,כפרעליה אני כ"כ אוהב אותה].איפשהו בעודי מחכה לעליה לאוטובוס המצופה בבילבול מוחלט והרבה מאוד חששות פגשתי גם חבר שלי מהתיכון שעמד להתגייס גם הוא באותו היום לאיזשהו חיל אחר ועוד מישהי שלמדה איתי בכיתה ששירתה באותה תקופה בבקו"ם שעזרה לי מאוד והציע לי תה ובאופן כללי הייתה חמודה לאללה.
באיזשהו שלב הגיע הרגע המחליא הזה שעליתי על האוטובוס ובדרך נופפתי לשלום איזה מיליארד פעם לחברה שלי ולאמא שלי וידעתי שעמד להתחיל משהו חדש אבל מפחיד[וגם ידעתי שבאותו הרגע אמא שלי וחברה שלי חוזרות בוכיות הביתה וכ"כ לא רציתי שזה יהיה ככה] ואז הגיע החלק המצחיק.נו...אולי לא מצחיק,ביזארי.נו אולי לא ביזארי...יותר לכיוון של הגיוני בערך כמו עדר קופים שנוחתים עליך מהשמיים בעודם שרים "מונו מונו עושה הכל לבד מונו" :שרשרת החיול!
באוטובוס ראיתי הרבה מאוד חבר'ה שלא היה להם שמץ להם הם הולכים,מה עושים או כל דבר אחר אבל העיקר שהיה קצת צחוקים ולא הפסקתי לשניה להיות חברותי מן הרגיל[עדיין אין לי מושג מאיפה פרץ החברתיות הזה הגיע].חמש דקות אחרי שהאוטובוס התחיל לנסוע הוא נעצר[ראיה לאיבוד הגיון מס' 1] וירדנו ממנו ולאחר הפקדת תיקים באיזה מחסן שמקוטלג באופן בלתי רגיל בחוסר הגיונותו הגענו להרצאה של איש זקן קשוח כזה מטעם האגודה למען החייל שהשתיק אותנו במס' מילים ונתן נאום שכבר פרח מזכרוני אך הרושם מהנאום עדיין טבוע בי.לאחר הנאום לא מעט מהמתגייסים הזדעקו בטוענות אלו ואחרות של אי רצון לשרת או שיש להם בעיות בלתי הגיוניות אלו או אחרות ומס' רגעים לאחר מכן התחלנו את החיול:
- תורות אינסופיים שבהם נתתי את פרטי לצהל עם חיילות רוסיות בעלות פרצוף הדומה שתי טיפות מים לתחת וקול של נאד תימני
- התור לתמונה שבה הצלחתי להתחמק מהספר הצבאי כשסיפרו את כל שאר התור מלבדי[טובנו בכלמקרה בתמונת צד יצאתי גרגמל אז לאמשנה]
- הרגעים הקטנים והמפגרים האלה שדיברתי עם אנשים אחרים שעברו את אותה השרשרת שבהם יצאתי מבוהל קלות אך ידידותי
- לקיחה של טביעות אצבע,שיניים,עוד טביעות שיניים רק עם מכונה מוזרה ועוד טביעת חותם מזעזע בי
לאחר מכן הגיע רגע שחששתי ממנו מאוד - החיסונים ולקיחת הדם.שני תופעות טבע שמאוד לא אהבתי אך לגביהם אני אדבר כבר בפוסט אחר.
זה כ"כ כיף לחזור לכתוב
יוני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אולי זה יוני..