לא כתבתי פה שנים, לא כתבתי בשום מקום בעצם. קטע אחד ששמור באיזו תיקייה, קטע אחד מפורסם בynet, ומלא כלום בין לבין. ידיד שאל אותי פעם למה אני לא כותבת, כותבת תמיד, כמקצוע. חשבתי על זה קצת, למה לא באמת. 

אני יודעת למה, אני כותבת כשרע. אני כותבת כשעצוב, כשמר, כשכואב, כששקט, כשקשה, כשאבוד. 

מאז בוב נהיה טוב בחיים. הוא הביא לי את האושר, זה שלא ידעתי שקיים, ולא חשבתי שיכול להתקיים עבורי. ומאז, היה לי טוב. נעלמו המילים, נמחקו האותיות, הבלוג הזה הוזנח, ומדי פעם הייתי ממלמלת לעצמי בסגנון פוסט, אבל הוא היה שם וזה היה נשכח.

פתחתי היום פרופיל בthe marker cafe. עם השם שלי, ושם המשפחה. רציתי לכתוב משהו. רציתי לפתוח בלוג, ולכתוב בו. בשביל עצמי, בשביל העולם, בשביל אנשים רנדומליים, בשביל אנשים שמכירים אותי, בשביל כולם. כמובן שהיה טריגר, הרגשתי אבודה פתאום, לאן הלימודים מובילים אותי, מה אני אעשה עם עצמי, מה העתיד, איך זה שכולם הולכים לאנשהו, ואני יכולה להיות הכי טובה בכל דבר - אבל לא יודעת לאן ללכת. הרגשתי צורך לכתוב שוב, ולא היה לי איפה.

אני לא נכנסת לכאן לעיתים קרובות, אני בעצם לא נכנסת לכאן אף פעם. 

כשאני נכנסת, אני בוחרת אקראית פוסט ישן, קוראת אותו, ומבינה שלעולם לא אתן לאיש לקרוא כאן. גם לא לבוב. זה העבר, הוא מלוכלך, הוא לא ראוי, הוא ציורי, הוא מלא, הוא ריק, ובעיקר, הוא ילדה מתבגרת. ילדה שמבינה יותר מדי, שתמיד הבינה יותר מדי. ילדה בראש של בוגרת. 

פעם שאלתי אותו, איך זה שהוא התחיל לעשן? בגיל 14 (כן, 14) כשהוא שאף את השאכטה הראשונה, ונחנק, למה הוא לא זרק את הדבר הזה מהיד שלו ולא נגע בזה יותר שוב לעולם. הוא ענה "מי חשב על זה אז, עישנתי. כולם עישנו. מפסיקים להשתעל באיזשהו שלב." מעולם לא הבנתי את התשובה, כמו שהוא כנראה מעולם לא הבין את מהות השאלה.

ככה הייתי, יודעת, חושבת, מבינה, בוגרת. זה הרס לי את הילדות.

רציתי לכתוב בגלוי, רציתי שמישהו יקרא ויכיר אותי בשם, יראה תמונה ויחבר את המילים לשפתיים שלי. רציתי לא לחשוב פעמיים איך לנסח שם של מישהו, או מיקום, או מקום עבודה. רציתי להיות אני, גם ככה וגם ככה.

לא הצלחתי. 

בלוג חדש זו הרבה עבודה, להגדיר שם, לספר על עצמך, יש להם אפילו מן שאלון כזה. הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה להשקיע באותו רגע. חוצמזה, רציתי לכתוב, זה בער בי, וזה חשק שעוזב אם לא ממצים אותו. במקרה הזה, הוא לא עזב אבל הוא תיעל את עצמו למשהו אחר ואני בכלל לא כותבת כבר על מה שרציתי ועל "החיים לאן" שרץ לי בראש. 

הוא עדיין שם. ויש לי שם משתמש, וסיסמה.

אולי יום אחד.