זה לא יפה מצידי, להתעסק רק בדברים הרעים ולשכוח מכל העולם כשאני עושה את זה. זו בעצם הסיבה שהתרחקתי כל כך הרבה מכל דבר שקיים לפני שנתיים, אבל נראה לי שעכשיו קלטתי שאם למישהו באמת אכפת ממך, הוא לא היה נותן לך ללכת בכזאת קלות. [ואולי זה לא היה קל והן כן ניסו ואני חייבת להפסיק להאשים אותן בטעויות שלי. ואולי להפסיק לחשוב על זה יהיה נחמד.]

אז, חסר עוד חלק לפוסט שם למטה, החלק הנחמד.

הייתי רחוקה לשלושה ימים, ובעבודה, הם נורא התגעגעו. אבל באמת-באמת. זה שיעשע אותי במיוחד כל העניין.

כל היומיים וחצי האלו כ' היה שולח לי הודעות סטייל אין-לי-למי-להציק-איפה-את, והבחור, טוב, לא לכבוד שלו להודות בכאלו דברים, אבל אתמול בבוקר, כשבאתי, ואילצתי אותו להביא לי חיבוק אמיתי ונשיקה [למרות שמשום מה אנחנו אף פעם לא עושים את זה] הוא הודה לגמרי, והיה חמוד מתמיד.

לפני שהגעתי, הוא התקשר ברבע ל11, להגיד לי משהו כמו 'אל תבואי, היה לנו כל כך משעמם השבוע שאנחנו רק נתפוצץ עלייך' או שהוא סתם רצה להתקשר לשמוע את הקול שלי, עוד לא החלטתי. דיברנו קצת, צחקנו עוד קצת, אמרתי לו שמספיק ואני חייבת להתלבש כדי להגיע וניתקנו. אחרי שניה וחצי הוא שלח הודעה 'ותבואי כבר.'

לא חשבתי שאני אחסר ככה, [כולה יומיים וחצי, איזה רגשנים.]

ופעם כשהייתי אומרת משפטים כמו 'מה תעשו בסוף מרץ כשאני באמת לא אהיה פה יותר, ו, איך תתגעגעו אליי, הם היו ממלמלים 'כן כן, ממש', אז היום הם פשוט הרכינו ראש שניהם להסכמה כללית על העניין. [זה היה כיף!]

מ' תמיד אומר, לא יודע מה אני אעשה כשהילדה הזאת לא תהיה כאן יותר, מה אני אעשה בלעדיה, ואיך המקום הזה יהיה קודר ומשעמם. הוא גם זה שאמר, 'אין לך מושג איך התגעגעתי'.

הם ניראו כמו ילדים כל כך קטנים אתמול כשהם סיפרו לי כ-ל מה שקרה כשלא הייתי, [מה היה בטלפון עם ההיא מהמוקד, ואיך הבחור צעק עלייה] וכל מיני סיפורים חביבים שכאלו.

עכשיו אני יודעת שאני אתגעגע, ושיהיה לי קשה לעזוב.

מוזר לי קצת, שהם אוהבים אותי. ושאני לא מרגישה שיש מישהו אחר [מישהי] קצת הרבה יותר חשובה ממני שתהיה שם במקומי ותחליף אותי בשניות. ואפילו תהיה כוסית אז יהיה איתה הרבה יותר נחמד.

קל להחליף אותי, ללא ספק. אבל, אולי הם לא ישכחו אותי כל כך מהר. שזה נחמד.

הכי היה מוזר, שבבית התגעגעו אליי.

אבא התקשר פעמיים. פעמיים שלמות רק כדי לשאול מה שלומי, האם אני מבלה, ושומרת על עצמי. אבא וטלפונים לא עובדים טוב ביחד, הוא שונא אותם, והם לא מחזירים לו מי יודע מה אהבה. אבל הוא התקשר, וכל הזמן דאג לשלומי. והוא אפילו בישל ארוחת ערב כשחזרתי, לכבודי. [אבא מבשל לעיתים נורא רחוקות, רק כשיש לו חשק כזה ובא לו לפנק אותנו. והקטע איתו, זה שהוא מבשל מדהים. וכל פעם ממציא לנו איזה משהו חדש שמסתבר שהוא יודע להכין מימיו בצבא או משהו כזה ומעולם לא שיתף אותנו.]

בקיצור, מעל כל הבאסה הקלוקלית שלי עם עצמי, היה כיף לחזור.

[מצטערת על הצפת הפוסטים, אבל זה הרבה יותר נחמד [וקצר], ואני תמיד משמיטה את הדברים הטובים, אז אולי כדאי שגם הם יהיו מתועדים איפושהו.]