לא בטוחה שהייתי בנויה לזה, ידעתי שהם קיימים, כולם, בכל זאת, שכבה של 500 אנשים. ומתוכם, הסו קולד חברים הכי טובים שלי. אבל לראות את כולם, רובם, חלק, ככה פתאום, זה קצת מוזר. נהייתה לי הרגשה די דוחה בבטן, הורדתי את הראש בתקווה שזה יעלים אותי [עבד האמת, משהו כמו 8 דקות שלמות] עד שהם קלטו אותי, וכל מיני שמות חיבה קפצו לאוויר ומה שלומך, מה עניינים, תביאי חיבוק, כמה זמן לא ראינו אותך, וכאלו. נראה לי שהייתי קפואה מדי בשביל להגיב בהיגיון.

פעם, הם היו האנשים, והאלו שעובדים איתי היו אלו שאין להם השפעה כלשהי על החיים. איך דברים משתנים. אני כנראה בובת צומי ממש בעייתית.

אני מתלוננת כל הזמן, על כמה שהם מציקים לי, ויורדים עליי, וצוחקים עליי, ומסתלבטים עליי, אבל אני חולה עליהם. כולם. [טוב, הרוב] אני באמת מרגישה שהם אוהבים אותי, בגלל מי שאני, וגם אם הייתי נראית כמו מיליון דולר או ג'יפה [יותר ממה שקיים עכשיו, כן?] אז הם עדיין היו אוהבים אותי.

אולי ההרגשה הזו הייתה חסרה לי לפני שנה כשניסיתי לרצות את כל האנשים האלו שהיו שם היום.

אני עדיין מרגישה זוועה, אם מישהו עוד איכשהו מתעניין [אני הפכפכה וסגורה ודי נוראית בקטעים האלו, אני לא אתפלא אם יפסיק להיות לכם אכפת. לי בטח לא היה אכפת מעצמי כבר ממזמן.]

אבל נראה לי שהשלב של ה-לבהות בקירות, לטייל, לחיות באדישות, לישון כל דקה אפשרית ולהתקיים בדממה [בתוך מוסיקה]- חלף לו.

 יש לי הרגשה שעכשיו מגיע שלב ה-לכתוב כל מה שעובר עליי מהשטויות הקטנות עד לניתוחים האידיוטים והחסרי משמעות, בקיצוניות כזו שאפילו עד הסיפורים המגוחכים על הבחור החסר משמעות בחיי- [מה שאומר שאני מצטערת מראש על הפוסטים חסרי הפואנטה, הארוכים, והנוראיים שאמורים ליפול על כוחותינו.]

מסקנות מהחצי שנה האחרונה:

לרדת 7 קילו בשלושה חודשים זה אפשרי.

לעלות הכל [כמעט] חזרה בחודש, זה גם.

אה, ואני לא מסוגלת להקיא שוב.

המנוי לחדר כושר הלך, ולא יחזור. הממ, בעיקר כי אין לי 4000 שקל לממן אחד חדש, אה, וגם כי אני מתגייסת עוד חודשיים. הנה, אמרתי את זה. אני מתגייסת עוד חודשיים. חודשיים בדיוק אפילו, היום. מרגש משהו. [או שלא, אבל נגיד.]

היו לי עוד מלא דברים להעביר לפה, לעזאזל, שכחתי.

אני חושבת שפגעתי במישהו שממש לא רציתי לפגוע בו. [אני לא בטוחה שפגעתי זו המילה, אבל היה שם משהו, והתעלמתי ממנו.] [אני חושבת על זה כבר שבוע ורק עכשיו מוצאת את המילים -פחות או יותר-לכתוב משהו בנידון.]

זו כי אני, כי אני לא יודעת להסביר, זאת אומרת, משהו פגום בי. לא רציתי שזה יקרין אף פעם על מישהו שאכפת לי ממנו, או כל אחד לצורך העניין, אבל ככה יצא, ואני מצטערת.

אני חייה בעולם מוזר שבו הכל נראה כפי שאני רואה, ולא כפי שזה באמת נראה. וחשבתי, לרגע, שהעולם הדמיוני שלי קיים, אבל הוא לא. ואני טיפשה, ואני מצטערת.

זה לא יצא מובן כמו שרציתי, אבל אני מקווה שמישהו אחד הבין.

לדברים קצת אחרים,

יש ביני לבין האיש הרבה דברים כייפים לאחרונה. הרבה פחות מהתעסקויות בלתי פוסקות בצבע התחתונים שלי או הסט הנלבש היום וקצת יותר מהפרינדס סטאפ. זה לא שלא חסר לי, אבל ככה, איך שזה, נשבעת שכיף לי. [ובכל זאת הרגשת הנאחס מהפוסט הקודם, בחיי שמשהו מקולקל בי.]

בכל מקרה, יש איזה מיליון הודעות שבא לי לנצור איפושהו, וכבר אין מקום, אז תסלחו לי על הפיכסה, אבל יש דברים שלא ימאס לי לקרוא לעולם.

בכלל לאחרונה אנחנו לא מצליחים להיפטר אחד מהשני, עובדים כמה שעות יחד, הוא הולך ומדברים איכשהו בכל שאר היום בהודעות ובשיחות טלפון קצרות [בעיקר מצידי - 'הלפ, מה עושים פה.' בכל זאת, סגן מנהל, צריך לסייע במשהו הבחור.] אבל הוא עדיין כייפי ונחמד ביותר בטלפון, לא כאילו הוא רוצה לסיים את השיחה, אומר דברים כמו 'כמו שאת תמיד אומרת לי, פשוט תגידי שאת מתה עליי וחיפשת תירוץ לדבר איתי' [בתגובה ל- 'איפה יש סיכות למהדק?'] אבל עצם העובדה שאני בכלל מתקשרת אליו בשביל דברים כאלו, מראה כמה הרבה יותר נוח לי איתו. [פעם הייתי פוחדת להפריע או משהו כזה, ושהוא יהיה נאצי ולא יענה לי, מתאים לו, להיות דיקטטור כזה רע. אבל גם את זה אני אומרת לו לעיתים קרובות. P:]

טוב, בלי סדר או הסברים, זה סתם בשבילי:

14/2-

10:47: "אני צריך לצאת עד 3 :-) אבל אני מוכן לתגמל בתמורה או בלהחזיר את השעות בהמשך השבוע או ארוחה בארומה?! :-)

12:41: "זו רק היא, היא מתישה אותי, אבל אם יהיה לי זמן היום. . . אני ארדים אותך בולנטיין :-)" [תירגעו! מדובר על כלבה. אמיתית.]

16/2-

10:45: "קומי כבר" [דרכו הנחמדה והמיוחדת להעיר אותי בבוקר כשמשעמם לו בעבודה לבד והוא רוצה שאני אגיע כבר לארח לו חברה, כשטענתי אגב שזו לא דרך להעיר בחורה הוא אמר "קומי כבר כלבה" וכשהגבתי בררררר עצבני הוא אמר "טוב, אז תעשי קפה ותחכי ערומה על המיטה." אז אני ממש אוהבת את הקומי כבר הראשוני עכשיו.] [יש מצב שההומור שלנו יראה נורא מוזר לאנשים מבחוץ, אל דאגה, הכל בצחוק.]

17:49:  

"כלבה"

-העיקר בכית שאתה במבחן שלוש שעות...-

"אני עדיין, זה עוזר לי לחשוב"

-אוו אז יש לי השפעה חיובית עלייך :). אז איך אני עוזרת לך להוציא מאה?-

"נותנת לי לגמור לך בפה?"

-רק אם תוציא מאה עגול-

"בכתב חתום ואני לא זז מילימיטר"

-אז אני מספקת מוטיבציה? :) אבל תצטרך להשקיע, שמעתי שלהוציא מאיות באוניברסיטה זה על גבול הבלתי הגיוני.....-

[היה שם קצת המשך שלא כל כך יאה להעלות לכאן. אבל הכל נאמר בצחוק.]

22/2-

19:38: "די די כפרה זו רק את, רק אמרתי תודה על העזרה היום, תפסיקי להתבלבל בין פלירטוט לנחמדות" [בתגובה ל-"ככה אתה מחליף אותי עם עובדות חדשות, ככה שולח הודעות לכל צ'וצ'יה קטנה" כמה כיף לשחק אותה ריגשי.]

23/2- [שיחה של, 'בבקשה בבקשה תבוא לקחת אותי בדרך היום.....']

11:17:

"לא, אני יוצא עוד עשר דקות, חייב להגיע לבנק קודם"

"או שאני אקח אותך ברבע ל12 ואת תלכי לבנק בשבילי" 

-אממ, לא מתה על בנקים, בלעע, בשביל מה אתה צריך להגיע לשם?-

"צריך להפקיד כסף" 

-אממ אממ, פיכס, ואולי תעשה את זה מחר? פריטי פליז?-

"אני אקח אותך ברבע את תיכנסי לעבודה לרבע שעה ואני אלך לבנק, זה הכי טוב שאפשר, מפונקת"

[אני מרככת אותו. זה נחמד ביותר.]

היום המכונת גלידה עשתה בעיות נוראיות והשפריצה עליי כמעט את כל מה שהיה בתוכה, אם תדמיינו את הסצנה הכי מגוחכת מהסרט הכי מצחיק שראיתם בחייכם [נו, תמיד יש את הקטעים האלו, שמישהי עומדת ליד משהו שמקולקל וזה מעיף את כל הג'יפה לכל הכיוונים והיא מתלכלכת לגמרי מכף רגל ועד ראש] אז תבינו מה עברתי. הוא כמובן עמד שם ולא הפסיק לצחוק משהו כמו עשרים דקות. ואחר כך, אם זה לא מספיק, כשניסיתי לדחוף את עצמי מתחת לברז מים לנקות את כל הפיכסה מעליי, התלוננתי במשך שעתיים שקר לי ואני כולי רטובה והתגובה שקיבלתי [שאגב, גם נורא שיעשעה אותו, יופי ממש] "טוב, אין מה לעשות, ככה זה כשאת לידי מאמי, אבל את חייבת ללמוד לשלוט בעצמך" חה-חה-חה. [מרגיז!!!!!!]

טוב, אני אפילו לא זוכרת איך הפוסט הזה התחיל.

לילה טוב.