אתמול בלילה שכבתי על הספה בסלון, עם השמיכה החדשה שלי. פליז נעים שכזה. סתם מריצה את הערוצים, מחפשת משהו נורמלי לראות, לא ממש מצאתי, אז סתם העברתי, קדימה אחורה, תוך כדי שאני שוקעת בים של מחשבות.

חשבתי על הגיוס המתקרב ובא, ועל העזיבה שלי. מסיבת גיוס לחברים אני לא אעשה, מה שמשאיר את המשפחה, ולזה בטח אמא כבר תדאג מכל הכיוונים. שני ערבים ארוכים ומייגעים שאין איך להימנע מהם, קצת כסף ומתנות חסרות משמעות וזה ייגמר. יש דברים שחייבים לעבור בחיים.

בעבודה הם זרקו כבר כמה פעמים הערות על הסו-קולד מסיבת גיוס שלי, ושאני צריכה להזמין גם אותם. בעצם, רק ש' הזכיר, והוא סתם נהנה לעלות את הנושא כל הזמן. הבחור כתגובה תמיד אומר שהוא לא זקוק לאף מסיבת גיוס ושאני כבר אפרד ממנו בפרטיות. אני לא מגיבה לרוב, או רק מציינת את העובדה שאני לא מתכוונת לעשות אף מסיבת גיוס.

אז אתמול בלילה, בעודי שוכבת ושוקעת במיליון חלומות חסרי כל משמעות חשבתי על מה הייתי רוצה לעשות, בכל זאת, מתגייסים פעם אחת בחיים, ואלו שלוש שנים [אני אפילו לאט לאט מקבלת את העובדה שזה שלוש ולא שנתיים.. כמה עצוב] בכל אופן, צריך לעשות משהו. משהו שאני אהנה ממנו.

המחשבה הראשונה הייתה לעשות מסיבה מצומצמת, אפילו בתוך הסניף הקטן שלנו, רק שלי של כ' ושל הבחור. זה יכול להיות אחד הדברים היותר כייפים בארץ. זה יהיה חייב להיות באמצע הלילה, [כי בשעות נורמליות אחד מאיתנו תמיד יעבוד] אני אארגן מוסיקה, וכ' בטח ידאג לשתייה כלשהי.. מתאים לו. משהו כמו 2 בלילה, ביום שבת, כשהכל סגור והרי יש לנו מפתחות. זה יכול להיות כל כך מצחיק שם עם שניהם.. הם היחידים שכרגע יהיה לי הכי כיף לבלות איתם בעולם את המסיבת גיוס שלי. [מה שגם עצוב, בפני עצמו, אבל נגיד.]

אבל אז נהייתי פרקטית, נפלתי לאדמה שוב וכל מיני דברים התגלו כלא אפשריים. דבר ראשון, אי אפשר להתקשר לבחור באמצע הלילה, ולא משנה מהי הסיבה. יש אישה לידו ובלה בלה בלה, אני סתם אעשה בעיות, והוא יתעצבן. דבר שני, גם אם הוא היה עונה, הוא לא היה בא. לא מתאימה לו כל הספונטניות הזאת, בטח שלא בשבילי, והוא יגיד לי לבלות עם כ' ולתת לו לישון בשקט. [או שנראה לי שזה מה שהוא יגיד.]

היום הוא הרס את כל השבוע האחרון לחלוטין, החזיר אותי לעולם והזכיר לי כמה אני לא שווה כלום בשבילו. או שכן, אבל לא יותר מדי.

או שבעצם, הוא עשה את זה כבר אתמול, ואני התעלמתי.

זה התחיל בזה שאתמול הוא קנה בובה גדולה כזאת למישהי, [אני מתערבת שבשביל ההיא, שמתפקדת כדוגמנית, אבל לא צריך להיכנס לספקולציות] אחרי שטענתי שאני גם רוצה בובה [היא הייתה ממש יפה! ובכלל יש לי קטע עם בובות, הילד היה אמור לקנות לי פעם בובת גארפילד עצומה מקנדה, כשהוא נסע. דיברנו על זה שעות ואני עדיין חושבת שזו המתנה הכי יפה שאי פעם רציתי בחיי.] הוא סתם לא הגיב והלך בדיוק. [לא ציפיתי שבאמת יקנה לי, אבל בכל זאת, הוא יכל לומר אולי או משהו כזה, או כל דבר.]

בכל מקרה, הוא התעלם לגמרי משתי ההודעות ששלחתי אחרי שהוא הלך. [עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהוא התעלם ממני ככה, הוא תמיד עונה מאוחר יותר או מתקשר או משהו, זה כאילו חזרתי להיות חסרת חשיבות ברגע.]

הבוקר, הוא עשה את הסידור עבודה, שוב דואג לאינטרסים של כל העולם חוץ ממני. אני אוהבת לעבוד ימי שישי, אלו שלוש שעות שקטות, לרוב - נטולות עבודה ופשוט כייפיות. אנחנו עובדים הוא כ' ואני ופשוט מצחיק לנו ביחד.

אז נעזוב שניה את העובדה שזה השישי השני שלא בא לו להישאר והוא מוצא מחליף לשעתיים והולך בדיוק בשניה שאני באה, מה שהכי הרגיז אותי זה ששבוע הבא, הוא פשוט שם את הדוגמנית במקומי. הוא טען שאני עובדת חמש פעמים בשבוע והוא דואג לי לשלוש כפולות ואני יכולה להיות נחמדה ולתת לה משמרת אחת.. אז אמרתי שהוא יכול לתת לה את שאר ימי השבוע, ראשון, שני, מה שהיא רוצה, אז הוא טען שזה היום היחידי שהיא יכולה בו. [כמה נוח.]

עצם העובדה שניהלנו את השיחה הזאת הרתיחה אותי... לה בטוח לא היה אכפת, אני מכירה אותה, זה שהוא דואג לאינטרסים שלה ככה, על פניי, יכול להטריף לי את השכל.

עד עכשיו הבוס היה דואג למשמרות של הבוקר, מה שאמר שאני הייתי מקבלת כל מה שרציתי וכל השאר נבנה מסביב לעובדה הזאת. [אני אולי טיפה'לה מפונקת. אבל איך זה לעזאזל שהבוס אוהב אותי מספיק בשביל לדאוג לי ככה והבחור חייב להרוס הכל..]

והכי נורא, זה שהוא עושה את זה בצורה נחמדה כזאת. כאילו לא מאפשר לי להתנגד, אבל בכל זאת שואל אותי לדעתי לפני שהוא מפרסם את הסידור. עדיין, אני מנהלת, אז צריך לשאול לדעתי. אני שונאת את זה, לעזאזל.

אחר כך הכל נהיה סתם מעצבן והמצברוח שלי הלך פייפן, מה שגם ככה לא היה בעננים יותר מדי. הבאתי לו את המתנת יומולדת שלו ששוכבת אצלי בחדר כבר חודש שלם, אולי לא הייתי צריכה להביא לו, אני חצי מתחרטת. הוא הגיב בצורה נחמדת, אבל זה היה מיותר. לגמרי מיותר.

היה איזה פתקון שם בפנים שהוא לא ראה שכתבתי עוד כשהייתי באוטובוס בדרך למצפה, אמרתי לו לפני שהוא הלך שיסתכל. לא יודעת אם הוא ראה או לא, אבל הוא לא אמר כלום מאז.

אה, ואם כל זה לא מספיק [כן, אני מתבכיינת על שטויות, כן, מותר לי.] היה איזה קטע שמ' אמר משהו על הדוגמנית, שמעניין איך היא מוצצת, או משהו טיפשי כזה [הם תמיד מדברים ככה, אפילו לא הקשבתי הפעם] אבל הבחור נהיה רציני והשתגע ובא אליו בשיא הרצינות ואמר לו לא לדבר עלייה ככה. ואני שבדיוק עמדתי ביניהם מלמלתי משהו כמו 'כן בטח, כשעלייה אומרים דברים כאלו אתה מתפחלץ..' הוא רק הסתכל עליי באחד המבטים האלו שלו, לא היה לו מה לומר ולא התחשק לי לסחוט ממנו משהו, אז רק הורדתי את הראש והסתובבתי משם.

אני יודעת שהוא אוהב אותי. באמת באמת. ואכפת לו ממני לגמרי, והוא לא היה נותן לאף אחד לפגוע בי [ברמת העיקרון לפחות] ושמצחיק לו איתי ושאני אחסר לו.

אבל לפעמים זה פשוט מטריף אותי שלי אכפת קצת יותר. ושעם כל כמה שאכפת לו, הוא ישכח ממני הרבה יותר מהר משחשבתי, ולמרות הכל, אני סתם עוד אחת. ואפילו אחת שהוא לא עשה. [אולי מעולם לא באמת רצה לעשות, אבל את זה אני כבר לא אדע אף פעם..]

ועכשיו, אין לי כוח לשחק משחקים של לא-בא-לי-לדבר-איתך ולהיות הכי רצינית בעולם לידו. אבל גם לא בא לי שום דבר אחר. ויום ראשון אנחנו עושים כפולה ביחד. אוף.

לעזאזל, הכל מרגיז אותי.