איזה סמרטוט עלוב הייתי"

משהו כמו 2 ועשרים בלילה, ראיתי את הסרט שכל כך הייתי בטוחה שיהיה לו סוף עצוב, וכל חמש דקות מהאמצע בערך עד הסוף שקלתי לכבות את הטלוויזיה, לצייר לי את הסוף הרצוי, ולעבור למיטה.

למרבה הפלא, הוא נגמר בצורה חצי מושלמת, ואחרי שחייכתי את החיוך המאושר והדבילי שהדברים האלו גורמים לי לשחרר, גיליתי כמה פסימית גדלתי להיות ועברתי למיטה גוררת אחריי את השמיכה הורודה ושתי הכריות הירקרקות.

לקח לי מעט זמן, אבל אחרי מספר דקות הבנתי שאני לא ממש בנויה לשינה עמוקה כרגע, לקחתי את המחברת הכחולה שקבורה אי שם מתחת לאלפי דפים [רובם כרגע צבאיים מכוערים ומרתיעים פחד] והתחלתי לדפדף בחודשים האחרונים.

כשאין לי מה לומר, אני כותבת שם, וזה איכשהו יוצא. שום דבר לא נשקל בראש לפני שהוא עובר לשם, בלי שום חומות.

עברתי על פני ארבעת החודשים האחרונים ברפרוף, קוראת פסקה פה פסקה שם. כמה קטעים נורא מוחשיים שהוצאתי מעצמי על סקס. זה היה בסביבות תחילת דצמבר פחות או יותר, הוא העלה לי את המודעות המינית בצורה כזו דרסטית. זה כאילו הייתי בת ארבע כל חיי, והוא פתאום עשה אותי בוגרת, עד כמה שאני יכולה להיות. בדיעבד, אני רק מצטערת שזה היה הוא.

פסקת היומולדת הייתה הגרועה שכתבתי מימיי, בחיים לא הייתי מפוחדת ככה, או מאוכזבת ככה, או פגועה ככה. זה באמת היה הסף. עד כדי כך שזה הוביל אותי לניתוק כל קשר אנושי עם שלושת האנשים היחידים שעוד היו חשובים לי מאז ומעולם, והפסקת כל פעולת אכילה כלשהי למשך שלושה חודשים.

" אני חושבת על החיבה לה לא זכיתי, על המראות שהפסדתי, ועל כל החברים שיכלו להיות לי ומרגישה כאילו אני מסכמת את חיי על פיסת נייר ויכולה לפטור את קיומי מהמשך החיים האלו שאני מצליחה להעביר מעליי, רק בקושי."

הבוקר נתקלתי בפוסט הזה, בעודי סתם מרפרפת בין לינקים על גבי לינקים שמסתובבים בבלוגים שלכם. רק ככה מוצאים מציאות.

חשבתי כמה שניות על התיאורים המקסימים שבו, על הכתיבה המדהימה, והאהבה שמטפטפת בין המילים כאילו מנחה כל פסיק ומשפט. איך תיאורים פיסיים פשוטים ומכניים הופכים כל כך מלאי משמעות ועמוקים כשמעורבים רגשות בעניין.

ולבסוף, החלטתי, שאני לא רוצה אהבה.