היום היה יום שונה בצבא.
בבוקר היה ריק מכוח אדם, ואני ועוד שתי בנות מהמדור ישבנו במשרד סגל חסרות מעש כשכל אחת עסוקה בכלום תוך כדי עייפות-בוקר אופיינית. הרדיו היה על ווליום נמוך ברקע, ופתאום אני קולטת את המש"קית חינוך מגבירה כי יש את השיר "ילדה סוכר". בבת אחת שלושתנו על הרגליים רוקדות כמו מפגרות במלוא המרץ, אחת מסביב השנייה, ונקרעות מצחוק. אני חייבת להגיד שזה היה רגע מיוחד ומשכיח צרות ובכלל לא הרגשתי את הצורך לצעוק "עד מתי?" כשזה הגיע בשיר.
כמובן שהשיר שהיה אחריו במצעד היה " ai se eu te pego" שהוביל לעוד ריקודים מצחיקים ותנועות גל מוגזמות..
בצהריים המפקדת שלי, לשעבר, הגיעה להשתחרר. היא עשתה פריסה והחלפנו מתנות וברכות ושיחות סיכום והכול היה ממש הזוי. מצד אחד היה מרגש, עברנו כל כך הרבה ביחד, עליות ומורדות מטורפות, אבל מצד שני אני מרגישה שאני עוד שנייה באזרחות גם וכשזה יקרה הכול כבר לא ישנה יותר מדי. בכל אופן היה יום מיוחד עם המון חיבוקים ומילות פרידה. היא אמרה לי המון דברים טובים, שהתפתחתי והתבגרתי המון מאז שהגעתי ליחידה, שאני אינטליגנטית ובעלת תחומי עניין, אוהבת לדעת וללמוד ולקרוא ספרות טובה, וגם שאני בנאדם חברותי וכיפי. אף פעם לא מזיק לשמוע :)
לפריסה שלה הגיעו מש"קיות מהעבר שהשתחררו או יצאו לקצונה, והיה איחוד מוזר וטוב וממש התחלתי להרגיש את הסוף.
בסוף היום ישבתי עם כמה מהבנות היותר ותיקות מהמדור (אחרי, כמובן) ודיברנו איזה שעה בלי לשים לב לזמן. כשהגיע הזמן להיפרד לסופ"ש והן נזכרו שאני טסה לשבוע וחצי וחוזרת לנטו של עשרה ימי שירות הן אמרו "מה נעשה כאן בלעדייך אה??" וכמעט היה לי חבל לעזוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאבדת מציאות