Instincts are misleading

13.11.13, תאריך משונה.

מוקדם יותר היום שמעתי שמקרינים את הסרט "Elephant" (2003) באודיטוריום בשעת החלון שלי. שמעתי על הסרט הזה מזמן וזכרתי שהוא מבוסס על מעשה הטבח ההמוני שהתבצע בתיכון קולומביין בארה"ב על ידי שני תלמידים בשנת 1999, ושרציתי לראות אותו. התיישבתי על הכיסאות המרופדות וצפיתי בהקרנה.

הסרט עוקב אחרי דמויות שונות במהלך יום לימודים אחד גורלי. למרות שהוא לא נאמן לציר זמן אחיד (לפעמים הסרט מתקדם אבל אתה מבין שאתה מקבל ייצוג של מה שהתרחש בזמן שצפית בקטע אחר בסרט), הוא עשוי בצורה ריאליסטית. יש שוטים ארוכים שעוקבים אחר בן נוער כזה או אחר פשוט צועד, בלי התרחשות מעניינת במיוחד. במשך מעל שעה אתה צופה בהתרחשויות רגילות של תלמידי תיכון ולא מתחבר בצורה מיוחדת עם הדמויות. צפיתי בסרט בציפייה רבה, למרות שלא התרחש שום דבר מעניין, ובאיזשהו שלב הבנתי שהציפייה שלי נובעת מהרצון שלי לראות את סצנת הטבח.

לקראת סוף הסרט מתחילים להבין מי מבין הדמויות שהוצגו הולכים להיות אלה שמבצעים את המעשה הנוראי, ויש סצנה שבה אחד מהם מנגן את המנגינה Fur Elise בפסנתר בזמן שהשני משחק בלפ-טופ והורג את הדמויות במשחק על ידי ירי. קלטתי את עצמי מדמיינת את סצנת הטבח שעתידה לבוא, מצפה לירי המוני בסלו-מושן לרקע צלילי ה-Fur Elise. המוח שלי בעצמו ביצע אסתטיזציה של אלימות מבחילה ונוראית.

ללא התרעה מוקדמת, הסצנה המיוחלת התחילה. כל הסיפורים הקודמים של הדמויות (שהיו יחסית חסרי נרטיב) התאחדו בזמן ובמקום לאותו אירוע טבח. הדמויות נכנסו לתיכון ובלי למצמץ ירו בעשרות תלמידים. בניגוד לציפייה שלי, הסצנה הייתה חסרת ליווי מוזיקלי. הפס-קול כלל את צלילי הירי, הצרחות, חריקות, טפטופים, לחשושים, וכל שאר הרעשים שכל אחד היה שומע אילו היה כלוא בגהנום שכזה. הנרצחים לא נפלו לרצפה בדרמטיות, אלא פשוט קרסו בחבטה אחת לתוך שלולית דם. אם היה להם ערך אמנותי כלשהו, אז זה היה בכך שהם דמו מעט למשחק המחשב. אבל הדמיון היה מועט, והמציאותיות הייתה רבה. כשהתיכון מתחיל להתרוקן, אחד הטובחים מתיישב בקפיטריה ולוגם מקרטון חלב חצי שתויה. הטובח השני מופיע, ובאמצע המשפט הטובח הראשון יורה גם בו. הוא נופל החוצה מהשוט שהופך מיד לשוט של שמיים אפורים. סוף.

אין שום קתרזיס, אין חשיפה של התודעה לא של הרוצחים ולא של השורדים, הצופה בעצם לא מקבל שום דבר חוץ מהחוויה של להיות במקום של מה שקרה. אני כצופה, הרגשתי כאחת הדמויות שלא נרצחו, אבל בזכות שככה יצא ולא בזכות שום סיבה אחרת.

קמתי מהכיסא המרופד עם אי שקט פנימי והמשכתי בדרכי.

מאוחר יותר היום היה לי שיעור קולנוע עם מרצה מאוד טוב וגם מאוד שמאלני. דעותיו הפוליטיות לא מפריעות לי כמו העובדה שהוא מכניס בצורה כל כך בוטה את דעותיו הפוליטיות להרצאה שאמורה לעסוק בקולנוע. לרוב אני מתעלמת מהן ונהנית מההרצאה בכל מקרה.

באמצע השיעור נכנסתי לפייסבוק וגיליתי שהטוראי עדן אטיאס (18) ז"ל נדקר למוות היום על ידי הפלסטיני חוסיין ר'וואדה (16) בזמן שישן על אוטובוס בעפולה. גלשתי מהר בכל אתרי החדשות וקראתי על המקרה מזוויע. בזמן שקראתי המרצה המשיך בדרכו והעיר את הערותיו השמאלניות, הפעם בדגש על אפליה נגד המיעוט הפלסטינאי. התחלתי לרתוח מזעם, כי כמה שאני בעלת דעות ליברליות, נגד גזענות ובעד שוויון ואחווה וכל ערך דמוקרטי אחר – היום זה לא היום. היום זה לא היום להגן על המיעוט הספציפי הזה, היום זה יום מאוד כואב. כמה שבא לי להתאבל על המציאות הנוראית שמגדלת נערים צעירים לשנוא עם ולצאת יום אחד עם נקמה ולבצע מעשה שיהרוס לעצמו את החיים, אין לי את הפריבילגיה הזאת. כי אני לא הולכת להתאבל על המציאות שלו, אני הולכת להתאבל על הילד שנרצח בדם קר. הילד שישן באוטובוס בדרך לבסיס, או בדרך מהבסיס, או לא אכפת לי מה, כמו שאני בעצמי ישנתי על מדים באוטובוסים. ואני יודעת, וכולם יודעים, שהרוצח לא הולך לקבל את הדין שמגיע לו, אבל הילד, הילד...

התמונה של מושב האוטובוס מכוסה בדם לא יוצאת לי מהראש. נורא מזאת, הוא שזוהי התמונה שמפרסמים רק כי מדובר בישראלי יהודי. אם המקרה היה הפוך, או אחר, או במדינה אחרת, היו מפרסמים את הגופה, הגופה של הילד הצעיר, מלא בדקירות ומכוסה בדם ופניו הצעירות היו מופנות למצלמה בפאתוס והדם היה מבחיל ודמותו היה נחקק בזיכרון הבינלאומי. אבל כיסא מכוסה דם? או שאולי זה רק כיסא מכוסה במשהו אדום? שינויי צבע, אפילו יש משהו יפה בניגודיות שבין הכחול של הריפוד לאדום העז.. זה ישכח, יחד עם עדן, ויחד עם מעשה הטרור הנוראי שיש לשים לו סוף, כי כעת הוא מהווה רק תקדים נוראי למה שעתיד לבוא.  

ואני יודעת ש-

הרצח של עדן נעשה ללא ליווי מוזיקלי, בלי אפקטים, לא היה סלו-מושן או ג'אמפ קאטים או מונטאז' אמוציונאלי. הרעשים היו של מתכת מפלחת את העור, דם משפריץ החוצה, צרחות, חבטות, זעקות, נשימות, חריקות של צמיגים על כביש זפת.