באת, קראת, הגב/י!

הנה אחד משעשע.

אני אמורה לעבוד עכשיו, כן. בגלל כל השעות שהחסרתי (ראה פוסט קודם - אלי באיכילוב)  וטונות העבודה שהצטברה על שולחני (טוב נו, בעיקר ב- outlook שלי) ובמקום, מוצאת את עצמי בודקת junk mail ובלוגים שהתעדכנו לאחרונה.

שתדעו.

את יום ראשון בלילה, ביליתי בחדר המיון של איכילוב, במרדף אחרי רופאים ואחיות ראשיות תקופות תזזית.

חדר מיון בלילה - זה מצחיק. כן, באמת.

היתה שם אחות ראשית שכל רבע שעה צרחה שיקראו כבר למנקה ואיך קוראים לו לעזאזל. לקראת 3 לפנות בוקר, הוא הואיל בטובו להגיע ולהודיע שקוראים לו ולדימיר (צפוי). ולדימיר הוא איש מבוגר, בסביבות ה- 60, שבמקום לישון לצד אם ילדיו, מעביר את לילותיו בריקון פחים וניקוי הרצפות של אולמות 1 ו- 2 בחדר המיון. מיילא זה, אלא שהתאכזר עליו גורלו עוד יותר, והוא עושה את זה תוך איום מתמיד בשפיכת אחד הפחים על ראשו - כדברי הראשית באותו הלילה.

בשתיים לפנות בוקר, הגיע ילדון צעיר. משהו בין 18 ל- 25, שצרח איימים כי האצבע נתקעה לו ברוכסן הטרנינג. הוא לא הסכים לשום פעולה מתקנת אלא אם נערכה בהרדמה. חמיד, הרופא התורן באולם 1, הביא צבת לניתוק הרוככסן הסורר והילדון כמעט התעלף. כל שאר החולים, הצטרפו בחדווה למקהלת הצרחות - פתאום לכולם היה דחוף להראות לעולם כמה כואב להם. וגם ריחמו על הילד, שלא יצרח לבד.

כשהתנתק הרוכסן מהבגד וגם נפשו של הנער כמעט התנתקה מגופו, לפחות לפי עוצמת השאגות, מרחו לו משחת אלחוש ומשכו בעדינות את המתכת מהאצבע. פתאום התמלא חלל המיון בתודות וברכות. חמיד נהיה ישו בזעיר אנפין. המלאך הגואל. פלורנס נייטינגייל, לא פחות.

החבר של הילד (שנראה אבא שלו, או לפחות דוד) שיטף בשמחה את שאר החולים בסיפור התקיעה. מסתבר שלקח את חברו לביקור ראשון בבורדל. הילד התרגש כל כך עד שתקע את הזיפפר באצבע.

ולי לא נותר, אלא לקוות שהתקיעה התרחשה לאחר ה- "תקיעה".