באת, קראת, הגב/י!

ולא שהמקצוע שלי מלהיב במיוחד. 

מדי פעם אני עושה דברים מדליקים (שאי אפשר להשוויץ בהם פה - דאמיט) ומדי פעם אני מקבלת פידבקים טובים על מקצועיות. אבל לרוב, זה מקצוע ככל המקצועות. מעט פקידותי, מעט מעייף ובעיקר גוזל הרבה יותר מדי שעות.

הקריזה מציפה לי את המח, כשאני חושבת על מה יהיה בעוד 10 שנים.

לא מעניין אותי לדרוך באותו מקום, באותו תפקיד.

אולי גם בגלל זה, תפס אותי כל כך חזק הדימוי של רופאה בבית חולים.

נכון, קורעים תתחת שבע שנים, עובדים שעות מטורפות בכלום כסף, שום מעמד מקצועי, כאסקופה נדרסת תחת רופאים בכירים ואפילו אחיות ותיקות, אבל יש סוג של אלטרואיזם בתפקיד. מצילים חיים של אנשים תוך כדי, יש הילה של הקרבה עצמית, יש נינוחות של אוטוריטה, יש מהות ומשמעות לחיים ובגיל 40 מצליחים להגיע לאיזה סוג של מנוחה ונחלה (כלל לא בטוח שבעוד 10 שנים פלוס מינוס, ארצה להגיע לשם אבל בטוח שעכשיו לא היה מזיק לי לנוח).

כל סחרחורת החשק הזו הגיעה כי הילה חטפה חידק אלים.

ביקרנו אצל שלוש רופאות קופ"ח שונות בשלושה מועדים שונים. בכל פעם הצהרתי במפורש שהילדה מתלוננת על כאבי בטן, חום גבוה, צמרמורות ופיפי צורב ובכל זאת הרופאות כולן, ללא יוצא מן הכלל, התעקשו לבדוק לה אוזניים + ריאות + גרון ולציין בחשיבות שהגרון שלה אדום.  האחת שלחה אותנו לעשות צילום ריאות ורשמה סירופ נגד שיעול. השניה אמרה שזה וירוס ויעבור. לשלישית (זו שמקבלת בלי תור, בתחתית הסולם הקופתי), הגענו אחרי שלושה שבועות של דלקת. גוססים מחום וצמרמורות. היא, בניגוד לאחרות, קראה בדיקות קודמות ושלחה אותנו מייד למיון.

שמעו, אם כבר לקחת את הילדה למיון, שיהיה זה בדנה.

המקום מקצועי וערוך במיוחד לילדים.

שלשום, הפרעתי להילה באמצע פעילות יצירה במחלקה ובהתלהבות אמרתי "יש לי בשורה ממש טובה - אנחנו הולכים הביתה"

הילה: "מתי? מחר, שלשום אה לא, מחרתיים?"

אני "לא עכשיו, ממש עוד מעט"

הילה עיקמה פרצוף ואמרה "זו לא בשורה טובה אמא. אני רוצה להשאר"