חלק א' - ספונטניים ורגישים
הפסטיבל היה בניר משהו, בדרך לקסטינה, רק שבשניה שאפסנו הכבודה בבאגז' ונכנסנו לאוטו חגורים, גילינו שיש בכיס הקדמי מדריך מפה לפיקניקים. אמנם מלפני חמש וחצי שנים אבל הי, פריחות חמציצים ואירוס מצוי לא מתעדכנות משנה לשנה, נכון? אז למה שלא נשנה תוכניות וניסע לצפות בפריחת חצצית במקום להידחס עם המוני בית ישראל במאבק על קטיף ארטישוק.
אז מה אם אנחנו בדיוק פונים לגהה דרום וצריכים בעצם לאיילון צפון. כבישים ומסלולי נסיעה, לא ירפו ידינו. ספונטניים בלב ובדם.
שכחתי לציין שמעט לפני כן, כאב בטן פתאומי הכריע את הטייס הראשי והוא נתן לאשה הנווטת לנהוג. עוד שניה וחצי נגלה שזה חשוב להתפתחות העלילה.
כך, מצאתי את עצמי נוהגת בגהה צפון, הידוע יותר בשמו הרשמי - כביש 4 - זה שאני תמיד אבל תמיד, מפספסת בו את כל הפניות, אפילו שנתקעתי בכל פקקיו מדי יום במשך שנה וחצי בואכה צומת רעננה-כפר-סבא-דרום, צרכס"ד בשבילכם.
התכנון היה קלי קלות, במורשה פונים שמאלה, בכביש החוף ימינה, ומימין לרשפון מחכה רק לנו, גבעה פרחונית מצויצת, אותה נחקור עמוקות ואולי גם יהיו פרפרים. אלא שמיד כשחבשתי את מושב הנהג, יונתן נזכר שהוא רעב והרים אזעקת אמת. אלי ממקום מושבו החדש, היה אמור להוריד עומסים מטייס ראשי, לצמצם נזקי אוזניים ובעיקר לסתום לצרחן הקטן את הפה ואפילו אם זה כרוך בלהוציא לו סנדביץ מהתיק. משימה קשה עד בלתי אפשרית כי את הגבנ"צ הוא לא רוצה, את החביתה הוא מעדיף להשאיר לאח"כ, בננה לא בא בחשבון וקלמנטינה זה בכלל להילה. התפשרנו על שניצל מאתמול שהביא לרגיעה של חמש דקות בדיוק בגזרת השכנים מאחור. בסיומם, התחילה סירנת רעב מספר שתיים לחליל וקלרינט, במהלכה כמעט ודרסתי ג'יפ, לא שמתי לב איך פג'ו מסחרית כמעט ודרסה אותי ובעיקר, פספסתי את הפניה במורשה ומצאתי את עצמינו ממשיכים ישר, בדרך הישנה והטובה לצרכס"ד.
נו מה עכשיו?
מה ז'תומרת מה עכשיו? ספונטניים או לא? מה אין אטרקציות ברעננה כפר-סבא? אז זהו, שלפי הספר אין, אבל למזלי נזכרתי איך בדיוק לא מזמן, שמעתי על פארק רעננה הנפלא, אשר ברבורים שחורים ולבנים שטים בו באגם קסום וילדים מכל הגזעים, המינים והגבהים, משחקים בו יחדיו ללא מורא ושרק.
פארק רעננה אם כן, היר ווי קאם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
