כן, גם לנו היו דגים. לא כתבתי עליהם מעולם כי לא חובבת חיות אנוכי. כן, ליטוף אקראי של חתול רחוב. לא - לשום דבר שצריך להאכיל, לנקות ואני יודעת בוודאות שימות לפני.
אחותי קנתה לילדים, כמתנת יום הולדת ארבע, את הסט המלא: ארבעה דגי זהב באקווריום קטן ומרובע, מעט אבנים צבעוניות לריפוד הקרקעית וקופסא קטנה של אוכל. שבוע אחרי יום ההולדת, הילדים גמרו להתפעל משלל גיבורי-העל-בטריות/ברביות + גרדרובה והואילו בטובם לשים לב לאקווריום. שמחו בו מעט והמשיכו בעיסוקיהם. הפעם הבאה שהם הביעו איזשהי התעניינות במיצג, היתה חודש חודשיים אח"כ, יום אחרי שהחלטתי לנקות את מיכל הזכוכית. באותו יום הם קמו בבוקר, חלפו כהרגלם על פני האקווריום וגילו שני דגיגים על פני המים, מתרגלים שחית צד ללא הצלחה.
עשינו להם הלוויה שקטה במורד הניאגרה והמשכנו בחיינו.
לא למדתי מטעויות ובהתקף הנקיון הבא, עוד דג הלך לעולמו.
הפעם האמת זרקה לי שליכטה לעין שלא הצלחתי להדחיק - דגים בהחלט לא אוהבים שמנקים להם את האקווריום!
את הדג האחרון הצלחתי לשמר, בשיטת המניעה, יותר משנתיים, אולם אתמול, גם הוא הלך לעולם טוב יותר. המעניין שדג שרדן זה, לא מת בדרך כל דג, כלומר בציפה אלגנטית, אלא העדיף את חברת הקרקעית, שם הוא שקע ללא תזוזה. ניסיתי הכל: החלפתי לו מעט מהמים, ניגשתי לבחוש אותם פעם בשעה, כדי שיכנס שם חמצן. דאם, אפילו נתתי לו אוכל של דגים במקום שאריות של פרורי לחם מהטוסטר הסמוך. מי יודע, אולי הארכתי כך את חייו מלאי הצער ואולי הצקתי לו מספיק שרצה למות כבר.
אחרי שבוע כזה, ללא תזוזה, הכרזנו על תנצב"ה דגים והורדנו גם אותו, ביגון הביובה. עזבונו של המנוח כלל אקווריום מלא במים עכורים וריק מכל גורם חי שידאג להזיז אותם מפה לשם מעת לעת. האמת, הם כבר שכחו מה זה לזוז, יען כי דייר הקבע שלהם, כאמור, לא זז הרבה בעת האחרונה. זו היתה גסיסה איטית, דוממת ובודדה. לא היתה לו אפילו פיליפינית קטנה ומלוכסנת עיניים לחברה, לתמיכה ולדחיפת כיסא הגלגלים, בטיולים מלאי שמש בשדרה הירוקה.
הוא חי לבד ומת לבד - יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
