באת, קראת, הגב/י!

זמן עובר אחרת בחופש. זה ידוע, אבל שגוי.

בזמן חופשה, הזמן עובר כהרגלו. אלא שבימי כולרע הזמן מזדרז, כאילו חשוב לו מאד לעבור מהר יותר. כאילו הוא ממהר לפגישה עם זמנים אחרים.

בימי כולרע, שותים קפה, אפילו איכותי ביותר, בלגימה אחת. בזיפ. לא מרגישים טעמו אלא רק את החום בו מחליק במורד הגרון. דברים אחרים מציקים.

בימי חופשה, הכל אחרת כמובן. ממצים טעמו של הרגע.

עד שמתגנבת לה לאיטה, מחשבה דגאנית, אל הרגע. מכסה בעננים דקיקים את בוהקו של היום. מערפלת אך במעט את צלילותו של האוויר. עדינה ושברירית היא, מוצאת את דרכה בריחוף אל חדרי הלב עד שיד נינוחה, מנפנפת אותה משם.

אבל היא, ערמומית כזבובון מצוי, מתנפנפת וחוזרת, מתעבה מהתנופה. היד הלאה, ממשיכה לנפנף, עד שתיתגרש ותלך לחפש לה מחסות אחרים.