באת, קראת, הגב/י!

איזה חג נפלא שבועות. החביב עלי מכל החגים וזה כי: אף אחד לא מת, אף אחד לא רצה להשמידנו-לא הצליח- הבה נאכל, אף אחד, עדיין, לא החליט לטבוח בעמים סביבנו כדי לערבב את חווית השמחה בחששות נקמה.

חג של אוכל לבן,

בגדים לבנים,

קיץ שמגיע רשמית, ללא חשש מלקוש

והמון המון מים מושפרצים ללא עבר.

כבר כמה שבועות שהגינות מופצצות בבלונים קטנים, לשימוש מגונה. את הבלונים הללו לא מנפחים אלא ממלאים במים, קושרים ומתמלאים חדווה, גיל והרבה שפריצים, כשהם מתפוצצים על המדרכה. אפילו יותר טוב כשעל ילד אחר, כל עוד לא שלי.

אתמול יצאנו כהרגלו לגינה, ושלא כהרגלנו, היא היתה ריקה ומרוקנת למשעי. כלב מת לא היה בה וגם לא היה על מי להשליך בלוני מים קטנים וצבעוניים.

חיכינו, חיכינו,

בכינו בכינו,

ניצלנו הזמן היטב והכנו סטוק של בלונים להשלכה.

חישבנו היטב, על מי נשליך איזה בלון, מאיזה מרחק, באיזו זווית, את מהירות הפגיעה והיקף התשפריץ

ואחרי חצי שעה של תכנונים

כשהחום עלה לנו לראש, הלחות עלתה לוורידים והצפיה שברה שיאים של סבלנות

פוצצנו לעצמנו על הפדחת את סלסלת ביכורי המים

והלכנו הביתה.

רטובים אך מרוצים.