באת, קראת, הגב/י!

לכבוד,

בוס חרא של אחותי היקרה,

שלום רב

          הנידון: דרישה להוציא מקל מהתחת ולשקול מחדש

מר זבל יקר,

ראשית נפרט את הנסיבות: לפני כשבועיים, אחותי שעובדת אצלך במסירות, במשך שעות ארוכות מדי ומקבלת בתמורה, משכורת צחוק מתחת למינימום ויחס מחפיר (אני ממש לא מבינה למה היא עוד שם, אולי כי אין מקומות אחרים בסביבת מגוריה), הודיעה לך כי היא רוצה לנצל את מכסת שעות החופש שצברה, לטובת טיול שורשים משפחתי. היא נקבה בתאריך, ציינה שהכרטיסים מאד יקרים ובלתי ניתנים לביטול ושהמון זמן לא קיבלה חופש ואתה אכן אישרת.

זוהי נקודת מפתח, בהמת היאור, התרכז - אתה אישרת לה חופש בתאריכים הנידונים!

לאחר זמן מה, התחשק לך בגחמה של רגע לפטר את אחד מעובדיך החדשים. היא איחר בדקותיים או לא ליקק לך את התחת מספיק עמוק. משהו הוא עשה שהעלה לך את הסעיף, עד היום מבררים מה זה בביב השופכין שעליו אתה ממונה, אבל בינינו, אותנו זה לא צריך להטריד. פיטרת.

אבל אוי, אבוי, איזו הפתעה, נותרת עם מצבת כח אדם מצומצמת. כל כך מצומצמת שלא תוכל להסתדר ללא אחותי. גם לא לשבועיים. גם לא לשמונה ימי עבודה. גם לא לרגע אחד. לא תוכל בלעדיה.

עתה, אתה מתנער מכל אחריות ומתעקש להורות לה להשאר, לבטל את הטיול ששולם כבר, לשכוח מכל מחויבויותיה האחרות, הכל כדי שהתחת שלך יהיה מכוסה. מעבר לכך, אתה עוד טוען בחוצפה רבה מנשוא, כי אם תצא לחופשה, הרי שהיא התפטרה בעצמה ולכן לא מגיעים לה פיצויים או כל סעד אחר.

אז תשמע לי חיפושית זבל מצוייה שאתה ותשמע טוב: אחותי טסה איתנו. שום דבר שתטען או תעשה לא ישנה את זה.

אנחנו, כל בני משפחת לום לדורותיהם, דורשים ממך להוציא את המקל מהתחת ולהשתמש בו בתבונה (לתקוע לעצמך בעין, לבקש מהשכן הבבון 80 מלקות, זה הסגנון, תאלתר). עכשיו, כשאתה רך, מוכן ובעיקר נטול מניירות של גורילה דרומית מצויה, אנא ממך, הפסק לפלוט שטויות. אם אין לך אנשים, עשה את העבודה לבד, מצא תחליפים, מצידי, סגור את העסק לשבועיים. אבל אם נראה לך שאתה הולך לטפס על הגב של אחותי, תחשוב שוב, כי יש דרכים, אתה יודע...

אפשר לשסות בך סוגים שונים של צורות חיים, שיגרמו לך כאב בדרכים שלא הכרת קודם

ואם כל זה לא יעזור, אפשר תמיד לשסות בך עורכי דין.

בברכת גלגולים בזפת רותחת,

בילי לום

עדכון

כרגע (אותו היום, 22:00) התקבלה ידיעה במערכת, כי הציעו לאחותי משרה נחשקת הרבה יותר. היא רק צריכה לעבור איזה מבחנון ועוד ראיון. כולנו ביחד נחזיק לה אצבעות.

(אגב, היא אהבה את המכתב וצחקה עד מאד)