באת, קראת, הגב/י!

הלכתי לתקן את התספורת.

אחרי שקיטרתי המון, פה, שם ובכל מקום אפשרי: במכולת, באוזני אמהות בשכונה, המורות של הילדים, אמא שלי, אבא שלי, הילדים ואלי (באמצע הלילה), החלטתי לעשות מעשה.

החלטתי לגשת ליהודה ולדרוש בתקיפות תיקון.

באתי,

ניגשתי,

דרשתי,

יהודה לא היה.

אמרו לי, תחזרי מחר בבוקר.

מחר היה ראיון עבודה, אבל בערב, כשירדתי עם הילדים לגינה, הוא היה (זה נורא להסתפר מטר מהבית, אי אפשר לרדת מבלי שמבטים חמורים ילוו אותי ואת הקוקיות שלי) יהודה ראה את הקוקיות וכמעט חטף שבץ. צעקתי עליו שהכל בגללו, שאני לא יכולה ללכת ככה לראיונות עבודה,לא יכולה להסתכל על עצמי במראה וכל הנאום שהכנתי במשך כמה לילות רצופים. יהודה הזמין אותי תכף ומיד לכיסא, אבל לי כאמור היו תוכניות אחרות - הגינה. קבעתי איתו למחר ובמשך כל אותו הלילה תכננתי את השינוי. משהו שלא דורש גזירה מרובה (מזה עשו כבר יותר מדי) ובכל זאת יעשה הבדל.

למחרת (אתמול), מיד אחרי ראיון עבודה נוסף, נכנסתי לחיתוך הסופי.

זה היה קצר ואפקטיבי ועכשיו כולנו מרוצים.

אני מרוצה, כי יש לי עורף גזוז

יהודה מרוצה, כי הוסר איום הגרפיטי מעל הויטרינה הענקית שלו

וכל שאר בריאות העולם ויצוריו מרוצים, כי די להם מקיטורי.