באת, קראת, הגב/י!

להלן אני מתוודה,

זה קשה לי ובכל זאת 

אני מבשלת.

מה? זה הכל? זה סוד, זה?

כן!

לא פשוט לבשל בסביבה של גברים תומכים ומפרגנים, כמו אלו הסובבים את חיי: אלי, אבא שלי ויונתן.

כאמור, הכל התחיל עם אבא שלי. בגיל 12 בערך, החלטתי לנסות. הוצאתי עוף מהפריזר, הפשרתי אותו, הכנתי כמו בספר: עוף מתוק עם משהו, לא ממש זוכרת מה והגשתי לשולחן ארוחת הצהריים. אבא לא אהב את זה. עוף לא צריך להיות מתוק ואמא שלו במולדביה לא הכינה כזה ובכלל לא כדאי לי לבשל. זה לא בשבילי. שאני אחכה כמה שנים ואז אולי (להלן תקווה קטנה).

זה היה מסרס למדי והמשיך, כי כל דבר שניסיתי להכין במשך 6 השנים הבאות, בהן עדיין גרתי שם, הוא לא הסכים לטעום אלא אחרי הפצרות של אמא ("לא נעים הילדה התאמצה") וגם אז, לרוב לא הסכים לסיים את המנה.

ילדות עשוקה.

גם אלי לא ממש אוכל-כל.

זה צריך להיות אוכל מוכר, רצוי כמו של אמא שלו וגם אז, המנה צריכה להיות מוכנה בדיוק, אבל בדיוק כמו קודם. אחרת "בישלת רק בשבילך".

טוסט/חביתה/בורקס/גחנון - זאת הסביבה המועדפת עליו.

כנ"ל יונתן שפשוט מחקה את אלי בכל. הוא לא טועם מנה כל עוד לא ראה את אלי אוכל ומאשר.

אכן סביבה מעודדת יצירתיות בבישול.

אולם לא אחת כמוני, תתן למכשולים קטנים כאלה לרפות את ידיה.

אני מבשלת אדרבה ודווקה. בכוונה מגוונת, נהנת מכל התנסות חדשה, אבל לצערי אין לי זמן וגם אני נזכרת ברגע האחרון שצריך. לכן אני מעדיפה לבשל קצר וקולע.

פה הנקודה - קצר וקולע. אה וגם מרשים זה צריך להיות. זה עוזר להתגבר על ההתנגדויות.

יש לי מלאי מוגבל של מתכונים מצויינים

יש לי צורך עז להגדיל את הסטוק

ויש לי הזדמנות.

בפוסט הבא תחרות