באת, קראת, הגב/י!

לפני שלוש וחצי שנים, מצבינו, שלי ושל אלי, היה לא משהו. טוב, לא משהו לא בדיוק קולע. היה די רע.

נו טוב, אמת דיברתי - היה קטסטרופה. גהנום קטן. סבל מתמשך. רבנו ללא הפסק. הביקורת והעין העקומה קיבלו מושב קבע ביחסינו ובכלל "יחסינו לאן" נראה קרוב מתמיד.

ולפתע פתאום, הופיע מאי והביא אתו את היום הידוע בשמו "יום נישואין". חגיגה בזעיר אנפין עבור זוגות מאושרים. יום חשבון נפש, לאנשים שמדברים על "יחסינו".

אלי אזר כוחות עליונים, חיטט רגליו בסמטאות דיזינגוף האפלות, חיטט ידיו בכיסים חנוקים וקנה לי שרשרת.

זאת היתה שרשרת זהב.

קוביות קטנות של זהב עכור, כאילו שורה במחברת חשבון צבעה עצמה, השתחלה על חוט וקבעה בדעתה להתיישב קבע על צווארי.

לא צמוד ולא ארוך.

לא עדין ולא מעניין.

לא אהבתי.

אבל יום נישואין והאיש השתדל וגם הוציא כסף.

הנפקתי קריאת התרגשות אמינה למדי, נישקתי, חיבקתי, חייכתי, אפילו היה איזה זיון סמלי. הוצאתי "יו, זה נורא יקר" וגם "לא היית צריך" ואז אמרתי "צריך לשים במקום בטוח".

פוף.

נעלמה השרשרת.

שבוע אחרי, אלי ביקש להשזף בזיווה.

הפכנו מגירות, הוצאנו סרוויסים, חיטטנו במדפים מאובקים ואפילו ניסינו הפנוזה חובבנית.

כלום.

שנה אח"כ, עברנו דירה.

שוב הפכנו מגירות, הוצאנו סרוויסים, חיטטנו במדפים מאובקים ואפילו ניסינו הפנוזה חובבנית.

נאדה.

גורנישט.

זירו.

זיט.

אני טוענת שהמטפלת גנבה.

אלי בטוח שזרקתי לפח.

אני מתעקשת שאולי העוזרת גנבה (היו ימים טובים של בועה, היה כסף לכח עזר בבית)

אלי לא קונה לי תכשיטים יותר.

אפילוג:

חמסה חמסה, לא עלינו טפו ימים כאלה.