באת, קראת, הגב/י!

אתמול לקיתי בתסמונת (WS (Work Sucks. התסמונת תוקפת אותי תמיד, בגשם הראשון או ביום ים הראשון, או ביום הראשון של המחזור. בקיצור תסמונת יום ראשון. אני חושבת שזה איזה סוג של אלרגיה אבל הרופא אמר שאין לה שום תרופה ידועה ועדיף שאני אשאר בבית ואנוח.

נשארתי בבית לנוח, אבל היו המון דברים שהיה צריך לסדר.

היו חובות לסדר

היו ארונות לסדר

היו מחשבות לסדר

היו חיים לסדר.

התחלתי לסדר חיים. ככה אני, תמיד מתחילה במשימה הכי גדולה ומקווה שהשאר פשוט יעלמו תוך כדי. עשיתי את הילדים, עשיתי את אלי, עשיתי קפה, אח"כ התלבשתי ויצאנו לסדר חובות.

זה לא פשוט לסדר חובות. צריך להתרוצץ במסדרונות, צריך לעמוד מול פקידות חמוצות, צריך לצעוק. משימה קלאסית לאלי. בעיקר מפני שאני לא סובלת להתעסק עם דברים כאלה וגם תמיד מוותרת ומעדיפה לשלם הכל ומייד ולעוף מהמקום המעופש לאיזה בית קפה יותר עדיף.

תיאמנו עמדות, ניסינו לשחק השוטר הטוב והשוטר הרע. אני בחרתי להיות השוטר הטוב. הרגעתי את אלי ומייד פתחתי בקריזת צעקות משלי.

בסוף שילמנו הכל ועברנו לתחנה הבאה.

אתם יודעים שאם תובעים אותכם, אפילו בסדר דין מקוצר, אפילו אם לא היה בכלל דיון, אפילו אם לא קיבלתם שום דאר הביתה שמזמין אותכם למשפט, אפילו אם הפעם הראשונה שראיתם איזה זכר למשפט היה בצורת הודעה מההוצאה לפועל ונכמר ליבכם על הטוסטר שיעקלו, אפילו אז, אתם צריכים לשלם שכר טרחת עו"ד.

כן.

לא היה משפט ואנחנו צריכים לשלם לעו"ד שלא מייצג אותנו. ולא, זה לא סכום שמכירה של הטוסטר תצליח לכסות.

לא ממש גמרנו עם זה, אבל לפחות ניסינו. נתנו לעו"ד את הטריק הידוע, 60% מהסכום מייד על השולחן או תרדוף אחרינו. הוא ירדוף אחרינו, ישלח המוני מכתבים, אנחנו נתעלם עד יום WS הבא או שהוא ישלח אחרינו בריונים. אנחנו נבוא מולו עם אלות ופאנצ'רים. מלחמת עולם על טוסטר.

הלכנו הביתה לסדר ארונות.

איזה כיף לסדר ארונות.

איזה כיף למיין בגדי ילדים קטנים מדי, לחלק אותם לשקיות ולדמיין איך האמא המאושרת שתקבל אותם (גיסתי מצד הבנים וחברה מצד הבנות), תזרח מאושר בעודה זורקת אותם לפח. לי אין לב, שמשהו אחר יעשה את העבודה השחורה.

זאת קונספירציה עולמית, מנהג העברת הבגדים הזה. אף אחד באמת לא מלביש את הילד שלו, בבגדים משומשים, כולם  מקבלים שקיות ומייד מעבירים אותם לארגון הצדקה הקרוב לביתם. רק אני, שוברת קונספציות. מקבלת שקיות של בגדי מעצבים לילדות (רק לילדות, אין בנים בוגרים מיונתן בשתי המשפחות, משני הצדדים וגם לא לאורך ולרוחב) ומקפידה לדבר אל ליבה של הילה שתאהב אותם. היא דווקה משתפת פעולה יפה ואני חוסכת על בגדים.

ממילא, נעליים אמא שלי קונה וגם בגדים מחו"ל ומזארה. פיג'אמות סבתא שלי קונה. אמא שלי אלי תורמת את חלקה בחליפת פוקס פעמיים בשנה: חורף, קיץ. נותרה לי אחריות קניות אחת - צעצועים לא חינוכיים. למשל בליבלייד משופצר, עם להבי נינדג'ה שעושה ניצוצות, חותך רגלי מיטות והורס בלאטות שיש מקצועי. זה ואביזרי שיער להילה.

המציאות:

זה ידוע שכשמסדרים ארונות, מוצאים מני דברים משונים. כאלה שיצאו מהאופנה או כאלה שכבר חמש שנים, אני מוציאה מהארון, מודדת ומחזירה למקום עם עוגמת נפש וגוש אכזבה בגרון. הפעם היה דיסקו.

תלבושת העץ שלי, עולה עלי יופי. אפילו מעט גדולה מדי.

סוודרים  סמרטוטיים הועברו אחר כבוד לשקית ויצו - אופטימית אני.

אופטימית ומסודרת.