כמו בכל בוקר, הושכמתי לקריאת "אמא אוכל".
הילה התעוררה רעבה, עם עדיפות לקורנפלקס חלב.
קמתי
מזגתי
חזרתי לישון
(6 בבוקר, מותר לי לחזור לישון לחצי שעה לפחות)
אחרי ככה וככה זמן, מגיעה קריאת "אמא אוכל" נוספת. הפעם זה יונתן.
אני קמה אפופה, לגלות שככה וככה זה שעתים.
השעה 8 בבוקר
8 בבוקר
מלאת בעתה אני מכבה את הטלויזיה ומתחילה לצרוח על כולם כולל כולם, שצריך למהר כי אחרנו לגן. יונתן- לאכול מהר, הילה- להתרחץ. כולם להתלבש. שום אבל ובלי חבל. אסור לצייר ואסור לשחק.
אין זמן לבזבז כי כבר 8 וחצי וכולם בגן בריכוז מחכים רק לכם. שוב הגננת תכעס.
העניין עם הגננת מוכיח את עצמו כיעיל ואכן ב- 8:32 הילדים לבושים, עטופים מעיל, כרוכים במידנית, ואני בחולצה קצרה מדחיקה חורף, מוכנים ליציאה.
מטפטף בחוץ, אבל מעט. אנחנו, שני ילדים אסקימוסים ואמא אחת משקשקת מקור, מדלגים בין שלוליות, מרטיבים קצות מכנסיים, אבל משום מה, כתם רטוב מתפשט ליונתן דווקה על החולצה. זאת המידנית המטפטפת.
נו, יתיבש, אני ממקמת את המידנית על המעיל ומדרבנת את הזאטוטים "יאללה תחרות. מי ראשון בגן". זה עובד, הם רצים. יונתן מגיע ראשון ומציץ אלי מבעד לפינה.
"פתוח?" אני שואלת.
"לא". הגן סגור.
כשאני מגיעה לשער, אני רואה בעצמי שהגן סגור ועוד יותר לא נעים - סגור מבחוץ.
מה זה יכול להיות? "ילדים, אמרו לכם שיש היום הצגה? אתם נוסעים לגובה העיניים או משהו?" אולי איחרנו להסעה. הילדים מכחישים בתוקף ולמודי המתנה מחוץ לשער גן נעול (אמא מאחרת כפייתית), מתחילים לשחק על המעקה בחוץ. "ילדים, לא כדאי לשחק במעקה, הוא רטוב ואתם תחליקו", אני מנסה להשתלט על העניינים בעוד מוחי מייצר סרטים שאפילו לשפילברג אין עליהם (וגם לא לשמרלינג).
ואז
אני רואה אמא עם שני ילדים מובילה את הצאן אל הגן השני. אצתי רצתי אחריהם........ .... ...
בילי לאמא: "איפה הגננת שפתחה לך את השער?" אמא לבילי: "הוא היה פתוח" ~ מה פתוח, איך פתוח, למה שלנו סגור? ~ אני נכנסת פנימה, מציצה ומגלה גן ריק (עדיין לא נופל לי האפרסמון) "ציפי, איפה הילדים? למה הגן ריק? לאן כולם נסעו?" ציפי (עוזרת גננת בגן השני): מה נסעו, עוד לא באו (עוד לא, עוד לא נפל)
בילי: "לא באו???? מה השעה?" ציפי: 7:30
בום, טראח, קיבלתי את זה בבומבה לפרצוף
יצאתי החוצה מבולבלת לגמרי מעוצמת ההלם הילדים שמחו מאד לשמוע שהיום הם יהיו ראשונים בגן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
