1. סוף סוף, קיבלתי את היונדאי. לא שהיה לי רע עד עכשיו. נסעתי על מזדה Demio (משהו מרובע כזה עם גגונים). אלי שמח מאד, זה היה הדגם החדש. 40 בקילומטראז', נילונים מרשרשים וריח דנדש.
במיוחד שמחתי מהרדיו דיסק שאמנם הוא בלי מחסנית ופושטי למראה, אבל כזה, עוד לא היה לי. אפילו שבשביל הרדיו, היה צריך לצאת ולהרים ידנית את האנטנה. ואולי זה בגלל שחדש ואני עוד לא יודעת לתפעל הרמת אנטנה מבפנים (פונקציה חשובה ליומיים הגשם בשנה)
וגם
2. פקחתי את הויזיה, הערוץ הבלתי נלאה, לראות אם כבר התחיל סופראנו ומה רואות עיני. 4:1 לטובת הפועל.
קהל של אלפי אוהדים אדומים שוטף בגלים את הטריבונות ואהובי יחד אתם.
איך, פותה שכמותי, איך, הזהרתי אותו לפני שיצא, שעדיף שישאר בבית עם ההיסטוריה שלו, שבכל פעם שהוא קונה כרטיס, הם מפסידים. יותר טוב הייתי שותקת.
כמה שמחתי, דמעות זלגו עיני (נו, כמעט, אבל נרשמה התרגשות בגזרת הגרון)
האמת, מגיע להם לאוהדים, שכבר ראו את הפועל צומחת בשנים שעברו והעונה, טעם האכזבה חלחל להם בנימים הקטנים שבעפעפיים וחזרו לתנוחת האנדר דוג המוכרת, הנוחה והממכרת. מגיע להם ניצחון. מגיע להם מוחץ ואפילו נגד ביתר ירושלים שהיא השניה בשנאה מייד אחרי מכבי (מי קנה ליונתן סוודר צהוב והתפלא למה הועבר מייד לנכד הבא בתור מהצד של הגננת?). לא פונקציה ביתר אבל נצחון כזה שוצף, מזמן לא ראה אהובי (אני מתעדכנת בתוצאות ומנצלת את הזמן יותר טוב, לעדכון הבלוג).
וגם
3. לשלישית אני עוד מחכה. הלילה צעיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
