באת, קראת, הגב/י!

אין לי בית ריק וכל היום בו מסיבה. הילדודים קופצים על כל משטח שלא כואב ולפעמים גם על כאלה שכן.

קפיצות התאבדות בזעקות קורעות עור תוף אאאאאאה הצילו, 9 בערב. מה ביקשתי? שקט! קישתה לאמבטיה

פנים

ידיים

לצחצח שיניים

לבחור סיפור ולישון

דממה נפלה על הבית. נגמרה המסיבה ורק לאמא כואבת הבטן. סופש וכל המתחים של השבוע יושבים לי מתחת לסרעפת ודורשים לצאת, רצוי בצעקות. ממה אני מתוחה? בסך הכל אני מרוצה מחיי. מן טיפוס ירחי מרוצה. שבע. נינוח. זחוח.

לפני שני לילות חלמתי סרט. הפעם, תערובת מוזרה של סיוט מרחוב אלם פוגש קומדיה לסנובים. כל הלילה ניסיתי לרדוף או לברוח ממפלצת. ממש לפנות בוקר, בסצנת הסיום, המפלצת נותרה ספונה במין קיטון עלוב. רזה ומורעבת, עיוורת, חרשת, עם שני משרתים: קיפוד וציפור. הקיפוד הזדחל על קצה סיר מהביל, מערבל מים מעופשים בעזרת כף עץ ארוכה. המפלצת הנהנה בראשה וברגע פואטי, התעופפה הציפור ודחפה את הקיפוד לסיר.

התעוררתי צוחקת.

הפרשנות שלי, אידיוטית מכדי לכתוב אותה פה, אבל אחרות יתקבלו בעניין.

אתמול בלילה, לעומת זאת, לא ישנתי כמעט בכלל. תפסה אותי אלרגיה מהגהנום וכל חצי שעה התעוררתי לחרחר את עצמי למוות. טוב שלא יצא דם. דברים לא נעימים אחרים דווקא יצאו.

קמתי לעבודה אחרי שלוש שעות שינה נטו, מוכנה נפשית לשעל את עצמי על כל יושבי המשרד. מתחייבת בלוף, לא לעשן, רק להיום. לא לקחתי קופסה למשרד רק כדי למצוא את עצמי מתחננת למקל עשן מכל קולגה מכור. כן, למרות המחיר - שם של "הוקנה" וסיפורי פרוייקט משמימים וכלום. גורנישט. אפילו לא שיעול חרחור קטנטן. בבית חזר, אפשר להרגע.