הפוסט הזה על הטחינה, הריץ אותי למקרר, לחסל עם רבע בצל, שאריות של טחינה שאלי הכין אתמול. רק כי אתמול נתפסתי בקרייבינג למתוק שנשאר משהו ממנה להיום.
אלי, הוא בשלן ממורכז. בעל סט מצומצם של מאכלים שהוא מכין בדרך מדוייקת ובלעדית.
בראשן הטחינה: גולמית של עלית (ניסינו אוסם, יונה וכל מני טחינות פלצניות של ערבים - זה לא זה) הוא מודד בכוס (שאני אח"כ צריכה לשטוף עקב הסכם חלוקה במטלות הבית, שקובע שהוא לא מתקרב לכלים ואני לא מספנג'נת), מוריק לקערה ומוסיף אותה מידה של מים. מערבב בעדינות כמו שם (אותו הלינק כמו קודם), ממליח במתינות, גורס פנימה שום וסוחט לימון. יוצאת יציקת בטון מרירה וככה הוא אוהב את זה.
אני בהחבא, שלא להחריב היצירה, מוסיפה עוד לימון ומתענגת.
מיד אח"כ, ברשימת המומחיות הבלעדית, מגיע הצ'יפס. במשפחה שלו רצים סיפורים על היסטורית צ'יפס ארוכה, שהחלה מימי בית הספר. עת היה מבריז משיעורים לים, חוזר, מכין צ'יפס ושומר את הכל לעצמו. תמורת שוחד קל (נגיד, הכרות מעמיקה עם אחת החברות של אחותו הקטנה) הוא היה מוכן לנדב כמה מקלות לחים וסמרטוטיים לסרסורה. זה וגם כסף היה עובד טוב.
אני מעדיפה צ'יפס קריספי וגם זה, רק בזמנים שאין בררה - הוא על השולחן, אני רואה אותו, הוא רואה אותי וכל אופצית חמיקה, מתאדה לעשן.
בסוף מזדנבים מאכלי עיקרית מסוג שניצל (דקיקים, משומנים ומעצבנים), קבבים (מוכנים, קפואים ומיובשים בתנור), סיגרים (כנ"ל, מטוגנים עד פחם) וסלט מלפפון מקולף-עגבניה-בצל דקיק (מי שמע על סלט מלפפון מקולף - והויטמינים יוק?).
אני הרבה יותר מוצלחת
אני עושה מרק עוף בסיר לחץ
זורקת עוף קפוא + ירקות לא יצוגיים. ממלאה שני שליש מים, אוטמת היטב והולכת לעינייני.
אחרי שעה , שעתיים - מעדן.
לפעמים גם עובדה היא פאקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
