באת, קראת, הגב/י!

שוב, מתמודדת מספר אחת, אותה גברת נמבר וואן, מיישמת את עצות הסבתא באדיקות. לא רק מורטת, מתמרחת, מתאפרת, שמה לב לכל ביס ולכל שינוי באופנה, היא גם מחכה בבית עם ארוחת ערב וצרור שאלות "איך היה היום" כשהמפרנס מגיע מעמל יומו. פה נגדיל את הסיכון, היא גם מוצצת לו מייד כשגמר לאכול (שוב מוצצת? מה יהיה). מה יותר? איך אפשר לנצח את זה? אז גם פה, השרלילה והמחשוף ממקודם, זאת שלא משתעבדת לעצות סבתא. זאת שלא בטוחה שהיא חייבת להיות שפית במטבח, מארחת למופת וזונה במיטה. זאת שבונה מערכת יחסים, תפורה מידת לקוח על פי האופי המדוייק שלה ושל בן זוגה. גם פה היא מנצחת בהליכה. סביר להניח שסיכויי הזוג השני, ליצור איזושהי חברות או קרבה, גדול יותר. סביר להניח שהם יתמכו אחד בשני בעת צרה. בכל מקרה, היותה של גברת ראשונה מטופחת, אין לו במאום עם להשאיר את בעלה אצלה. נכון, יש נטיה מצד נשים שמשליכות את כל יהבן על מראה חיצוני, לראות בכל פרגית, מתחרה פוטנציאלית ואז, ההיגררות למעגל הדיאטה/חדר כושר/ניתוחים פלאסטיים הוא מהיר וסוחף. אבל בלי אמת, בלי גמישות בתפקידם ובמחשבה, קשה מאד לשרוד היום, מערכת יחסים יציבה ותומכת. אולי פעם, עצות סבתא היו מספיקות. אולי פעם, היתה אמת בלטפח עד מקסימום מראה חיצוני, כי מעבר לזה לא היו תפקידים משמעותיים לאישה (גם בזה קשה לי להאמין, כי אנשים הם אנשים בכל מקום ובכל זמן) אבל היום, המשפטים למעלה הם בפרוש שטות, שאין בינה ובין האמת מאום מלבד איזו היאחזות נואשת במוכר והשלכת אשמה על יריב דמיוני.

אז לטובת מי כל הבאלגן? למה אנחנו נתפסות באופנה? למה אנחנו מורטות? מסירות? מתאפרות? נלחצות? מצטמצמות? שומרות? נאחזות בנעורים? למה קשרו רגליים לילדות סיניות קטנות? למה האריכו צווארים לנשות שבט אסייתי? למה גברות ויקטוריאניות מכובדות, חנקו את עצמן במחוך? (ואם פיספסתי דוגמא, הרגישו חופשיות בנות, להשלים בתגובות) אם לא בעבור הגברים בשביל מי?

קודם כל, תנו לי להרגיע. אנחנו לא לבד. הרצון להתקשט, אפילו אם כרוך בכך סבל, הוא תופעה אנושית ידועה. אנשים מצלקים את עצמם, לוחצים חלקי גוף במלבושים לא נוחים, מסתובבים עם ראסטות סבוכות על הראש ועוד מרעין בישין, ללא תלות בדת, גזע, מין, השכלה או תת תרבות. שוב – ללא תלות במין. גברים עושים אותו דבר.

האם כדי למשוך נשים? גם. אבל בעיקר כדי להשתייך. בתלבושת/ איפור/ צילוק וכו, יש אלמנט הצהרתי. המראה החיצוני הוא הדרך המהירה ביותר לומר אני שייך לקבוצה מסיימת, בבקשת תדביקו לי סטיגמה. אני נער מצולק - תפחדו קצת. אני פאם פאטאל – תקנאו/ תתחרמנו/ תפחדו קצת. אני גבר מעונב עם מזוודה ורולקס – תנו כבוד. כן, שמתם לב נכון. רוב ההופעות שלמעלה מכוונות לקבל כבוד ואם לא כבוד, קצת פחד יעשה את העבודה לא פחות ביעילות. דיסטנס. לחילופין יש את הקצה השני של הסקאלה: אני אישה שמנמנה, קצת מוזנחת, לא מאיימת – לא תפחדו ואל תפחידו. תתעלמו, ככה הכי טוב. אני בעצם ילדה – תראו כמה חמודה אני, נכון שאתם אוהבים אותי. אני איש זקן – אני כבר לא מזיק לאף אחד, שימו אותי בצד.

כל הופעה והמסר שהיא משדרת. מסר אוניברסאלי, המיועד לאחינו בני האדם באשר הם. ללא הבדל מין. אני עם חוטיני משמע, אני כוסית, אני מסקרנת, אני אופנתית. אני אחות של כל לובשות החוטיני באשר הן. אני מתאגרף משמע, אני חזק, אני מסוכן, אני אלים, יש לי כח סבל, אני סופר גברי, אל תתעסקו אתי.

אופנה היא כלי. לשנות את עצמנו, להצהיר בעזרתה על עצמנו לעולם. אנחנו משחקים את המשחק בין אם אנו גברים או נשים. אין טעם להאשים את בני המין השני במחדל. כולנו "אשמים" פה. ככה המח שלנו בנוי, ככה אנחנו כחברה.

בפרק הבא, למה התנגדות לפורנו כמו גם לתחרויות יופי, מגיעות ממקום של צדקנות ושמרנות ואין בה כלום עם פמיניזם.

ואחרי שאגמור למנות מה זה לא, אתפנה לכתוב מה כן.

הפתעות בנייר צלופן מרשרש. חכו, הנה בא.