באת, קראת, הגב/י!

זו ש נחשפה ב"הארץ" והיא לא לבד. יחד אתה נחשפו שם עוד כמה.

זה עניין גדול, להחשף. ברז מארגן מיני חשיפה קטנה, ב- YNET, לבלוגים נבחרים. מעצבן כמה שעוברים לפרטי, מחמיא לאחרים שמתיחסים למבקרים החדשים בכבוד ובעיקר מרעיש את ביצת הבלוגים הקטנה.

לא צריך לינק בעיתון יומי גדול כדי להרגיש ערומים ברשת. מספיק שהמחשב של החותנת יחייך לבלוג או שאמא פתאום תציץ. יומן כמו יומן - אמור להיות פרטי או לפחות בשליטה.

מותר לי לספר לכל העולם על ההרגלי ההפלצה שלי, בתנאי שהם לא יוכלו להצמיד פרצוף לנאמר. ככה, שתהיה איזו פסאדה של פרטיות.

אין פה פרטיות. המקום פרוץ לרוחות. הקרביים נחשפים לכל דיכפין. ירצה יהלל, יחפוץ יקלל. ובל זאת, יש פה פחות קללות מאשר בתגובות של YNET (השערה - הקורא הממוצע חש שיש בן-אדם אמיתי מאחורי המילים. אדם חשוף. לא רק עקרונות ודעות ומתרסן - קהילה. זה, או שלא גדלנו מספיק והפרחיאדה טרם מצאה את הבמה הזו להוציא בה אגרסיות).

גיליתי לאלי על קיומו של הבלוג, כמה חודשים אחרי שנולד.

למה לא קודם? שאלה טובה. לא יודעת.

הוא הרגיש שקורה משהו מאחורי הגב (איש חד אהובי, עם חושים של פנתר) ותכף ומיד התחיל במריבת עולם, עם כל האקססורי הנדרשים במצבים כאלה: פרצופים, שתיקות, טונים חדים וכמובן צעקות כשכבר ממש העיק.

אני, באמת שלא ידעתי מאיפה זה בא לי ולמה זה מגיע לי, גם. 

אחרי שלושה ימים של גהנום קטן, הוצאתי ממנו בכח, מה דוקר אותו. "זה את ואינטרנט. אני רוצה את הסיסמא שלך ל- hotmail".  עכשיו הגיהנום נהיה גדול.

תראו, אני אדם שיתופי בעיקרון. לא מאד רכושנית. כל עוד שמורה לי הבחירה את מי ועד כמה לשתף. ולתת לו או לכל אחד אחר, את הסיסמא, משול בעיני לדרישה בלתי מתפשרת לתרומת כליה. לא כליה. כליה אולי אהיה מוכנה לתרום, לאנשים אהובים במיוחד ורק אם אדע בודאות שלא אזדקק לה בשנות חיי הקרובות. תרומת ביתי האהובה לאדם זר, היא אנלוגיה יותר קרובה - המון אמוציות.

ואם אתן לו את הסיסמא ואז הוא יתחזה ויכתוב בשמי מיילים לכל מני אנשים. ומה אם יקרא מיילים שכתבו לי.

זה פרטי!

זה אישי!

עד פה!

עוד שלושה ימי סבל, עברו על כוחותינו, עד שהבנתי על מה המהומה ופתחתי את כל הקלפים.

אלי תכיר, זאת בילי - האתר שלי. עכשיו שב וקרא.

אחרי כמה דקות של קריאה אינטנסיבית, הוא צעק עלי "מפגרת. את לא נורמלית. זה ממש מפחיד מה שקורה פה. החיים שלך וגם שלי ברשת. כל מי שרוצה, פותח וקורא. את ממש פסיכית. מי עושה דברים כאלה? אני מרגיש כאילו ראיתי תמונה שלך ערומה ברשת"

שתקתי

לא מצאתי מילים

אח"כ אמרתי, שזה נחמד לי ונעים

אמרתי שממילא אף אחד לא יכול לזהות אותי

אמרתי שבקושי קוראים

1000 איש כבר קראו - תראי למטה (גילה את הקאונט מהר. מניאק)

 - לא זאת רק אני, מרפרפשת כל דקה (קנה את זה)

התחבקנו, התנשקנו, השלמנו. זה בכל זאת היה פחות גרוע מהסרטים שרצו לו בראש.

למחרת, כשבאתי הביתה, הוא היה אחרי עבודת הכנה יסודית. קרא את כל הבלוג וגם כמה מהמומלצים שלי.

- את כותבת נחמד. אהבתי. אפילו צחקתי פעם.

<אנחת רווחה> ונגמר.

מאז, הוא קורא אותי מדי פעם. מתעדכן אבל לא מגיב. לא בכתב ולא בע"פ. שומר לי על המקום שלי ואם תתנהגו לא יפה הוא ירביץ לכם (לא).

אני אדם מאד פרטי.

יוצא לי לקרוא מדי פעם אמירות בנוסח "כולם רוצים להתפרסם" / "כל אחד רוצה את 15 דקות התהילה שלו" - לא מתחברת.

לא רוצה שיכירו אותי ברחוב. מוזר לי ומביך אותי כשאנשים שאני לא מכירה, מכירים אותי (וזה קורה לי מדי פעם, אין לי מושג איך) במיוחד כשגם יש להם מה להגיד. ויש - השמנת/רזית מעניין לי את הביצית השמאלית.

אישה מוזרה אני.

בנערותי, קרה שקיבלתי הצהרת אהבים מבחור די נחמד, אבל לא הדדי. בניגוד לכל החברות ולשכל הישר שאמור לקבל כזאת מחווה כמחמאה, אני נעלבתי. הגיוני. זאת פלישה לפרטיות.

אני מחליטה. עם מי, עד כמה ואיך.

פה, שם ובכל מקום.