באת, קראת, הגב/י!

נולד לה סיח צ'ופצ'יק קטן.

הנה תמונה של זר פרחים ענק

הנה תמונה של כל האושר בעולם

הנה תמונה של נשיקות

מזל טוב סוסצ'יק

מעכשיו, הכל יהיה אחרת (וגם אותו דבר, לא להילחץ)

בלי להשוויץ (טוב נו, קצת) הלידה של תאומי, היתה הכי קלה בעולם.

בשבוע 84 להריוני, עת נראיתי כהיפופוטם בינוני, הגעתי לבדיקה שגרתית וקבעתי תור לקיסרי, בדיוק לשבוע שאחריו. הילה היתה הפוכה ומכיוון שהיא היתה אמורה לצאת ראשונה ולא היה כלום מקום בבטן לפעלולי הפיכה וגלגול, הוחלט ברוב קולות (הרופא קבע) שעדיף בכיכורגית. באותו היום, סיימתי פרוייקט בעבודה, ניקיתי את השולחן והצהרתי על שבוע חופש. שיהיה זמן לסדר את החדר החדש, לנוח קצת ובעיקר להתכונן.

הלכתי לישון שמחה ומאושרת וב- 4 לפנות בוקר, התעוררתי מטפטוף. זרימה קלילה ועדינה. כמו פיפי.

נבהלתי קצת אבל עשיתי את  המעשה ההגיוני היחיד - רצתי לשירותים.

אחרי כמה דקות, הבנתי שזה לא יוצא מהחור המתאים וצעקתי לאלי שיקום, יש ירידת מים.

אלי קם מבוהל ומייד הפעיל את מצלמת הוידאו. מה שקודם קודם. כן - עד היום, מונצחת לדראון עולם (או עד שנאבד את הקלטת) סצנת הפתיחה לשנת חייהם הראשונה של ילדי - שוט ארוך על דלת חדר השירותים. אלי שואל "נו מתי תצאי" ואני עונה לו: "כשיגמר הטיפטוף, אני לא יכולה לצאת ככה"

אחרי חצי שעה של המתנה, החלטתי שאין בררה ואני אצא ככה. תחבתי מגבת אל בין ירכי המתפקעות, חבשתי אוהל, ענדתי כפכפים, דחפתי מברשת שיניים לתיק ואודרוב - לסורוקה.

שוטים מרהיבים של דרך מצדה, ב"ש ב- 5 לפנות בוקר, יום חמישי.

בילי: "אתה לא יכול לנהוג ולצלם בו זמנית"

אלי: "תתקשרי לאמא שלך"

אמא שלי התקשרה לדודה שלי. היא אחות ואמורה היתה לדאוג לנוחות מינימאלי בחדר היולדות העמוס ביותר במדינה (בדואיות בעיקר, בלי אפודרלה ובלי דולפינים).

אחרי שעה קלה, מצאתי את עצמי כפותה למוניטור, על מיטה בחדר המתנה ללידה, קוראת מגזין וצועקת על חברותי לחדר שיצעקו יותר בשקט. הן מפריעות לי לקרוא.

אלי, אמא, דודה ומרב, עשו רונדלים בחוץ ומדי פעם נכנסו לשאול אם להביא לי משהו.

המוניטור הראה שיש צירים אבל אני, נשבעת, לא הרגשתי כלום. נאדא. כמו היפו שבע, רבצתי לי בלב המהומה וחיכיתי שיתפנה חדר הניתוח ויוציאו לי כבר, שני צאצאים מהבטן.

באיזשהו שלב כבר התחלתי להתעצבן מכל הקלי קלותה הזאתי. רציתי קצת סבל, משהו לספר לנכדים. משהו לשאוב אשמה בגינו. איזה "40 שעות סבלתי צירים בגללך וככה אתה גומל לי" קטן. כלום.

בסביבות 4 וחצי אחה"צ, כן, אחרי חצי יממה, נכנסתי סוף סוף להיכל הקדוש. מרדים חינני, תקע מחט אימתנית לחוט השדרה שלי והמשיך ללטף לי את המצח, מלחשש מילות חיבה.

לא ראיתי כלום. הם שמו מסך, ביני ובין הפרוצדורה. ראיתי רק את ראשי הרופאי, עמלים, חותכים, מנסרים ולבסוף מוציאים. בהתחלה גוש אמורפי אחת, להלן - תאום מספר 1, ואח"כ את השני, להלן - תאום מספר 2. האחות העבירה את שני הגושים לידי, במין ויש לא מחייב ואני, הספיק לי השבריר הקלוש, צל צילו של ריח שנקלט בנחירי, כדי להתאהב אנושות.