זה התחיל מהעצבים שחטפתי על י (אות בדויה)
י היא ראש הצוות ממול, שנוקטת בשיטות ניהול מקפיצות פיוזים. זה פלאס קול צווחני, דיבור אוטוסטראדה ונטיה מעצבנת להתיישב במקום בו הנחתי לפני רגע את העט שלי, גורמים לי ללחץ מתון בנרב צוואר צד ימין.
כן, אני עובדת במקום הזה פחות משלושה חודשים והיא עוד מעט סוגרת שנתיים, אבל אם אני רוצה להמשיך לעבוד פה (ואני רוצה) אני צריכה למצוא דרכים יצירתיות להעיף אותה.
זה היא או אני בייבי.
הלכתי להתייעץ עם היועץ הרוחני העליון לענייני אינטריגות בעבודה - אלי בעלי היקר כמובן, שהוא אומנם כרגע לא בענייני עבודות (נהיה סטודנט לעת זקנה) אבל כוחו במתניו ותככים הם לחם חוקו.
סיפרתי לו בקצרה מה אני מתכוונת לעשות (בעדינות לשים פרוז'קטור על כל פאשלה שהיא תעשה)
סיפרתי לו מה מציק לי בה (עבד כי ימלוך + מעכבת העבודה + לא מספיק מקצועית + צורחת לי באוזן)
והמנייק הצדיק אותה!
שמעתם דבר כזה?
אישי בואשי, שעשה כמה תפקידי ניהול בחייו, באחד מהם אפילו גלגל מליונים, הקים חברה, ניהל עשרות עובדים עם כמה ערוצי שיווק בו זמנית וגם התמודד עם בוסים עלוקות ולקוחות ערסים - האיש הזה, אמר לי ששיטות הניהול שלה, יותר טובות משלי!
היא, שמתייחסת לעובדים שלה כאל פועלים בפס ייצור, מתזזת אותם שעות כשבעצמה חותכת מוקדם, צועקת ומתנפחת
היא, שמעכבת ייצור בשבועות, רק בגלל חוסר הבנה של המערכת
היא מנהלת יותר טובה ממני, כי אני רוצה להיות נגישה לצוות שלי
אני רוצה לתת להם גב
אני לא מוכנה לצעוק עליהם.
הם אנשי מקצוע טובים, שצריכים סיפוק בעבודה, מרגישים אחריות כלפי המוצר ולא ילדים שצריך לחנך
היא יותר טובה ממני!
בלעתי את העלבון וצעקתי עליו את הכל חזרה.
הבעיה, ששמעתי על הגישה הזו מעוד כמה מקורות. אמא שלי למשל, מנהלת כזו (שצועקת ומתזזת) ואני מעריכה אותה אוקיאנוס.
למרות הספקות, יש בי גרעין בטחון פנימי שאומר לי שבמקום הזה, הדרך שלי מתאימה יותר.
אין לי שאיפה להיות אלפאמייל. יותר שילוב של אחראית ראשית על טיב + ספק עבודה + יועצת + מרגיעת עניינים ומתוות דרך.
נו, מן פותרת בעיות כזו.
אני מקווה שזה מספיק טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
