באת, קראת, הגב/י!

מדי יום שני, ילדי לומדים בשיעור שנקרא טבחים צעירים.

מדי יום שני, יחד עם הסנדוויץ, אני אורזת בשקית פלסטיק: קרש חיתוך מפלסטיק אדום, קערת פלסטיק כחולה, קופסת פלסטיק שקופה עם מכסה, כוס מידה מפלסטיק תכלכל וסכו"ם מתכת בסיסי שאינו כולל סכין.

מדי יום שני, הילדים מביאים לי מיצירותיהם המלבבות. בפורים, היתה זו אוזן המן, בחנוכה סופגניה ובין לבין: חביתה, פשטידה, עוגיה וכדומה. יצירות נפלאות, מלאות שמן, גריז ומליוני חיידקים שוחים פרפר.

בחצי השנה הראשונה, עת היה תורה של הילדה, החיים היו פשוטים. היא הביאה הביתה, אני זרקתי לפח. העניין נעלם מזכרונינו שניה אח"כ.

עכשיו, העניינים מסובכים יותר. בשבוע שעבר, הילד הביא מג'דרה והתחנן שאטעם. שאלתי אותו אם הוא טעם בעצמו והוא טען שקודם אני. מלמלתי על כך שניסויים על הורים הוצאו מיחוץ לחוק וברגע שהסתובב הורדתי את יציר כפיו לטמיון במעמקי הפח. אף כיסיתי היטב בשאריות ונייר עיתון מקומט. אחרי שעה הוא נזכר ומייד שיבחתי ופיארתי. נפלא זה היה, טעים למופת.

אתמול הוא הביא סלט קוסקוס עם גושים בלתי מזוהים. מסתבר שהוא טעם ומצפה שנאכל בתאבון גם אנחנו.

השארתי את קופסת הפלסטיק על השיש לבינתיים.

בערב בגינה, הוא נזכר: אמא איפה הסלט שלי?

אמא: על השיש

אני תוהה אם זה נגמר מתישהו. מה אאלץ לזרוק מאחורי גבו כשיהיה בן 18? קונדומים משומשים? (אמא תראי מה הבאתי)