באת, קראת, הגב/י!

או דיווחים חמים מגזרת החיפושים. עבודה אנשים אבודה. את כל השאר כבר מצאתי. והכל כולל: ילדים, אבא לילדים, בית, משפחה, חברים, תחביבים, מקצוע, הרגלים מגונים ואפילו מידה של אושר וסיפוק עצמי. לא בסדר הזה.

(דיסקליימר - ברגע שאמצא עבודה, אמצא יחד איתה את שאר הדברים שחסרים לי בחיים. פנאי למשל, ילך ברגע שהיא תבוא. אבל היום כידוע, יש לי ממנו בשפע)

לפני שבוע ומשהו, חזיתי באור, או בצורתו הגשמית המטעטעת - מודעה של מפעל בטחוני מכובד בדרום (קרוב לאמא, התינוקות החדשות וכל החברים), המזמינה בעלי מקצוע כשלי, לשלוח להם קורות חיים.

לא למייל

לא לפקס

אלא לתיבת דאר עלומה בבאר שבע.

אבל אני ממוזלת במיוחד וגם יש לי חברה עם אבא שעובד שם בתפקיד בכיר ביותר. הטרחתי אותה ואת הפרופסור, למסור את הקורות המצוחצחות שלי, ישרות למחלקת HR.

בשבוע שעבר, בעודי צופה על אגמי הכלור של אגמים, הגיע הטלפון המיוחל. הוזמתי לראיון.

כשסיפרתי לא' הקוסם, הוא התחלחל כולו. איך ראיון בבאר-שבע, בדיוק כשמתקיים באותו המועד בדיוק, הגמר הגדול. איך? הוא שאג בקוסמות. למה לך? לא יצא מזה כלום. הוא התריע בראית נולד חמקמקה. איפה נשים את הילדים? הוא תהה, תהיה גברית טיפוסית.

תוך שעתיים כבר סידרתי הכל וביום המיוחל, הסעתי את הילדים לאמא שלו, שלחתי אותו במונית לגמר כי ממיילא לא תהיה שם חניה ואת עצמי, אפסנתי בפג'ו 206, בלי אוויר בגלגלים ודהרתי דרומה. דהרתי לא כפראפרזה. נרשמו 150 קמ"ש כששבדקתי. רוב הזמן, השתדלתי להסתכל על הכביש, לזהות מכמונות, מצלמות ודפקטים בג'יפ, שעלולים לחתוך אותי, בגלל מראות צד לא מכוונות.

רבע שעה של ניפוח גלגלים, בעזרת חיינדלך לנהג משאית דלק מיומן והגעתי בדיוק בזמן ולא שניה קודם. רק כדי למצוא את עצמי ממתינה חצי שעה, יחד עם מועמדים נוספים בעלי תעודות מגוונות, עטופות צלופן, אחוזות בידיים שעירות ומיוזעות.

כן, יש רוב מוחלט של מועמדים גברים. אולי זה טוב. יש סברה טיפשית, שרצה בין מראיינים, שאת התפקיד שלי, נשים עושות יותר טוב.

חצי שעה לאחר מכן, יצא המרואיין הקודם ונכנסתי אני. נחתתי על כיסא נמוך בברור. כזה שהשווה את גובה המצח שלי, לגובה השולחן שעמד ביני לבין מנהל המחלקה - שמנמנן כרית, שחרחר ומזכיר דוב 'כפת לי מלא בחוסר בטחון ועויינות. בדיוק כמו שצריך להראות ג'ובניק שיוצא מהמשרד אך ורק לארוחת צהריים ושאר הזמן משחק סוליטר (אין אינטרנט במפעל בטחוני חשאי שכזה).

זה היה אחד הראיונות המתסכלים ביותר שלי עד כה והיו הרבה מהם. דובי' כפת לי לא שאל שום שאלה מקצועית אלא רק חיטט וחרטט בכוונותי: "למה את רוצה לעבוד פה?", "למה את רוצה להגיע לדרום?", "אולי את רוצה להחליף אותי?" (כך באמת). אפילו לא שאל אם יש לי סיווג. 

התגוששנו לנו בברכת הבוץ והרפש ואחרי חצי שעה, אמרתי שלום והלכתי, רק כדי לגלות שחטפתי התכווצות שרירים איומה בכתפים ובצוואר.

אין ספק, א' קוסם. באמת לא הייתי צריכה את זה.

זה לא יאמן, כואב לי כל כך הצוואר, שאני לא מצליחה לבלוע. לא שזה מונע ממני.

הבת של הפרופסור, טוענת שההתכווצות היא מהפחד שיקבלו אותי. יש משהו בזה. בכל מקרה, נכון לעכשיו (ראשון, 14/5) הכל עבר.