מה העניין הזה עם המונדיאל. תרגעו כבר, אתם שם. אני לא מכירה שום מקבילה נשית, שמתקרבת אפילו למהומת האלוהים שהמונדיאל הזה עושה לכם. אפילו לא מכירת סוף עונה, 50% הנחה על כל עזריאלי.
המיילים כמרקחה, בכל מקום מדברים רק עליו ואפילו מקומות העבודה מתארגנים למסכי פלאזמה על הגגות ובחדרי הישיבות (1) - לעוד קצת מייל בונדניג מיוזע, צרחני ומלא קליפות של גרעינים שחורים. אם נדמה לכם שהאנשים שישארו עוד כמה שעות במשרד וידפקו כרטיס באמצע הלילה, גם יפיקו איזו תועלת, הרי שאתם טועים לגמרי.
הילדים שאני אמורה לנהל (ובינתיים עושים טובה שמתנחמדים אלי כי אני יושבת בכיסא של האליל שניהל אותם קודם) מתרגשים לקראת המונדיאל הזה כאילו מחכות להם שם 72 בתולות מרציפן, המנהלים שלי, לא מדברים על שום כלום דבר אחר ואפילו הלקוחות שכחו מהפרוייקט.
את א' הקוסם אני בקושי רואה, מזל שבחופש צרבתי לי את דמותו חזק ברישתית לימים השחונים שעכשיו, אבל כשבמקרה הוא קופץ הביתה בין 2 ל- 3 לפנות בוקר, גם הוא מדבר-חושב-נושם, רק דבר אחד - המונדיאל. אני האחרונה שמעניינת אותו.
מצידי, נופש באיביזה ממש עכשיו. שקט בטוח יהיה שם ולאף אחד לא יפריע אם אצעק (בעצם גם פה זה לא יפריע, במיוחד אם במקרה איזה קופיף, יצליח להשחיל בין הקורות).
(1) נראה אותם מארגנים הסעות, תלושים ונעליים נוחות, לעדר נשים במבצעי סוף עונה.
תודה על הברכות. יום ההולדת היה מעייף ככל יום רגיל אחר. מסתבר שזה נורא מעייף לחזור לעבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
