באת, קראת, הגב/י!

כאמור, ארזנו צאננו והטף, נדחסנו לסוסה המשפחתית ונהגנו בהתלהבות ילדותית את כל 200 המטר מהבית ועד לשערי הישועה.

נחלצנו מהסוסה כדי לגלות שבשערים עומד טריפוליטאי זקן ומתעקש לראות את כל ארבעת כרטיסי המנוי וגם מה הבאנו בתיק.

נדהמנו כמובן, מה פתאום נותנים לטריפוליטאי, תפקיד של רוסי (מצד שני, היום כשכבר כולם יודעים להגיד בא בלובה - אפשר לחלק תפקידים בשיוויוניות), אבל עוד רגע או שניים, נפתרה התעלומה. בינתיים, פשפשנו בתיקנו, הפכנו צ'ימידנים, בילגנו הכבודה, הכל כדי להוציא ארבעה כרטיסים מרשרשים שמוכיחים שאנחנו אכן אנחנו וגם הבעלים הגאים של מנוי כשר כדין ותקילין.

הטריפוליטאי, נתן לנו פס בטובו. סידרנו הכל בחזרה בארון ונכנסנו.

רק כדי לגלות שמאחורי הדלת הראשונה הזו, מחכות שתי עלמות חמד (טריפוליטאיות גם, הנכדות של הזקן אשר מלפני אותה הדלת) וגם הן מתעקשות לשזוף במו עיניהן, ארבעה כרטיסים דנדשים פוטו רצח. נתנו להן. אנחנו משתפים פעולה במקרים של צער, מחסור וכאב וגם כשמבקשים כרטיס מועדון, אפילו אם לא במבטא רוסי.

פשפשנו,
מצאנו,
הוצאנו,
הראינו,
החזרנו,
סידרנו,
סגרנו ויאללה - למים

אלי ארז מגבת, והלך לטפח שרירי זרועות וגב.

הילדים עטו בגדי ים והתאבדו לתוך המים. שמשהו יסביר לי  איך הם מצליחים לבלוע מים (60% פיפי, 35% כלור) בשלולית בגובה 40 ס"מ?

ואני מיקמתי התוכעס בכיסא פלסטיק כתר, שמתי מול פני את עיתון סופשבוע והייתי לגמרי מוכנה נפשית לנימנום קטן, כש....

המשך יבוא (הבורקס מוכן)