הייתי לגמרי מנומנמת בכיסא פלסטיכתר, עם עיתון סופשבוע, מלפני הבריכה,
כשלפתע ...
התחילה סירנה בטונים עולים ויורדים בקולה של הילה "אייייימא, איייייייימא, אייייייייייייייייימא"
קפצתי בבהלה, זרקתי העיתון, בעטתי בכיסא ורצתי אמוק להציל את הנסיכה במצוקה שבמרכז הבריכה.
קודם כל וידאתי דופק, נשימה וסימני חיים חיוניים. מיד אח"כ, סידרתי לה את התחתון, מחטתי את הנזלת וכשהסירנה לא הסכימה לחדול, התפניתי לשאול את המלאכית הענוגה הקטנה, מה היא רוצה ולמה היא צווחת?
"אני צריכה קקי"
אה, אנחת העולם השבע, הרגוע והמרוצה מעצמו, נפלטה מבית החזה שהיה שלי עד לפני רגע (ועכשיו החלפתי אותו תמורת ציצי גדול ובטן שטוחה - לא, אבל אין לי איך לצאת מהתסבוכת הסגנונית הזו ולמחוק זו לא אופציה). הוצאתי את הילה הרטובה מהבריכה. ניגבתי אותה והתכוננתי לחפש את השירותים במקום החדש והמשונה הזה, כשלפתע זה היכה בי.
מה נעשה עם יונתן?
האם ניקח אותי איתנו, לשירותי הבנות השוקקים זקנות ערומות, או שמא נשאיר אותו לבדו לטבוע בבריכה, העיקר שתחסך לו הטראומה?
כקנטראית דנדשית, הוצאתי את העולל רטוב מהמים, לקחתי עמי את תיק היד, זה עם הארנק והמסמכים, הפקדתי את השכן האומלל לשמור על מזוודה, תיק גב וצידנית פרוסים על חמישה כיספלסטיק ורק אז, רגועים, צעדנו כולנו למצוא שירותים.
טוב, סתם לשאול את אותו השכן, לא בא בחשבון. כי אז הוא ידע שאנחנו חדשים פה, או יותר גרוע, יחשוב שלא מנויים (מי המשוגע שקונה כרטיס במחיר מלא, לבריכה בשיא החורף? רק מנויים יש פה. כן, בדיוק אלה שכבר שילמו על המנוי ואם לא יבואו, חאראם. אז באים, גם בחורף, גם בשלג, באים. העיקר שלא נצא פריירים) הלכנו לשאול את הטריפוליטאיות הצעירות בכניסה. אממה, לא סתם הן יושבות בכניסה ועוד בפרוטקציה, חריפות קודקוד לא צד חזק אצלן. מאותגרות שיכלית, בפוליטיקלי קורקטית. מחופפות הברגה. כאלה שהקידום המקסימלי שלהן, יהיה לעמדת הקופה האוטומטית בסופר אמריקאי. נו, כוסיות.
מה שאלתי? שאלה פשוטה. איפה השירותים?
"אה..., לכי ישר, תצאי החוצה בדלת הורודה, אה, תיפני ימינה, אה, לא שמאלה, תיראי דלת ירוקה, אה, תירדי במדרגות"
- "אני לא בעניין משחק המטמון, רק שירותים רציתי. לילדה." הילה מתפתלת לידי ומשחררת פליץ קטן מדי פעם לאיזון הלחץ על הבטן הרכה.
"זה שמה באמת" הנהנה הטריפוליטאית השניה בחיוך מעודד
לא עשה עלי רושם החיוך הזה. עוד לפני הדלת הורודה, מצאנו מלתחות אלטרנטיביות. אמנם היה שלט על הדלת "מנויים בלבד" אבל אנחנו במועדון (מרגע לרגע נדמה יותר ויותר, כמו המועדון שהזהירו מפניו. זה שמוכן לקבל אותי).
הברחתי את הילה מהר לתא פנוי והמתנתי לה לידו, יחד עם יונתן ההמום.
הילד שתק. בוהה בנשים, בשלבי עירטול שונים. ואני עמדתי, חזיתי בטראומה צולקת אותו לעד ולא עשיתי כלום. פשוט כלום. קיוויתי לטוב. זה וגם הילה שצעקה אחרי חצי דקה "גמרתי. בואי לנגב לי".
זה נורמלי לילדה מעל גיל חמש, לקרוא לאמא לנגב?
זה נורמלי לילד מעל גיל חמש להיכנס למלתחות נשים בבריכה ציבורית?
זה הגיוני כששני ילדים צריכים קקי בתורות אחת לחצי שעה?
למה אלי לא חוזר כבר מהאימון? מה הוא עשה בג'אקוזי? והאם הילה הסכימה לנסות להיתגלץ' מהאיגלו?
כל זה ועוד, בפרק הבא של עלילות משפחת לום, בקאנטרי.
וגם בונוס לחג, למה בכיתי בעדלידע ולא מהתרגשות
(מאוחר, צריך לישון, עובדים מחר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
