באת, קראת, הגב/י!

יש לנו מנהג כזה, לשלוח את הילדים לגלות בבאר שבע הרחוקה בתחילת כל חופש, אפילו לא גדול. העיקר שהסבתא שם תסכים לקבל אותם.

בחופש שאנחנו מקבלים, אנחנו עושים כל מני דברים בכל מני מקומות ובעיקר נזכרים איך זה להיות רווקים שגרים בבית נורא מלוכלך, שורפים המון שעות על עבודה, לא מכבסים כל כך הרבה ואוכלים בחוץ. ז"א מנסים לצאת לאכול בחוץ אבל ביום של מונדיאל (כל יום לאחרונה) קצת קשה לנתק את הקוסם מאינפוזית המסך שלו.

שלשום הבטחתי לו שנלך למקום עם מסך, כך שהוא לא יפסיד ואני אזכה לחוויה אנטרופולוגית.

בסופה של שוטטות ארוכה על הדק של נמל ת"א המחודש, הנאה, החתיך, הכוסון וזה שכיף להסתובב עליו כי מרגישים את ההשקעה, החלטנו להתיישב. וגם כי עוד חמש דקות מתחיל משחק. אלא שהתברר שאם לא הזמנו מקום מראש, בשלוותא למשל, אין סיכוי שיתנו לנו להתיישב על כיסא ליד מסך. אבל נותרו המון מקומות בצדדים, אנחנו מוזמנים. וגם על הבר, בקצה השני, איפה שלא רואים כי השמשיה מסתירה, גם שם יש מקום לשניים.

שוטטנו שוב, הפעם במהירות כפולה ומכיוון שא' הוא קוסם- הוא קוסם - הוא קוסם, מצאנו מקומות מדליקים במקום אחר, בקצה של הבר. כך שהוא יראה המשחק ואני לא אראה כלום גם אם אתאמץ. אבל מה יש לי לראות שם, הרבה יותר מעניין להסתכל על חבורת מושאי המחקר.

אכלנו 13 טבעות קלאמרי גדולות, טיפונת מסטיק ושוחות בשמן.

שתינו גולדסטאר מחבית שהפתיעה ברעננותה

ואז אכלנו עוד קצת כי המשחק בושש להתחיל: שני רולים של טורטיה ממולאים בגבינת עזים וחצילים, שהיו לא רעים בכלל, אם המעטפת היתה דקה יותר. ומטוגנת.  ובפנים היו שמים גם איזה ירק לרעננות. או עגבניה.

נרשמה אכזבה בגזרת המחקר. מושאי המחקר לא שאגו, לא קפצו, לא קיללו ולא צרחו. פעמיים שחררו אנחה קבוצתית ודי.

אני לא יודעת אם האשם בלוקיישן הציבורי מדי, הצפוני מדי או בגילם המבוגר יחסית של המשתתפים. בכל זאת, לא ראיתי שם אף אחד מתחת ל- 18.

(או שהכל שקרים. זה לא באמת למהיב אותכם. אתם צופים רק כי צריך לשמור על הפאסון. כמו חדשות בקיץ בשנות ה- 80. כמו הפרק המליון מאתיים אלף חמש מאות ושבע עשרה של צעירים חסרי מנוח.)