היתה לי פעם חברה שסיפרה לעצמה סיפורים. נקרא לה ד' (אות שהיתה פעם אמיתית)
אני קוראת את כרמל ומתעצבנת ועוד יותר מתעצבנת מכיוון שאני יודעת מה מעצבן אותי כל כך - היא דומה לד'.
דומה לה במראה, דומה לה בסגנון הכתיבה, באופי ובהתלהבות.
התלהבות של גדי קטן, שבטוח שכל העולם בכף ידו. הוא יודע הכל ומכיר את הכל. סיפורי העולם התעצבו רק לפי התאוריה שד' סיפרה לעצמה. בכל פעם שהתגלה כוכב חדש, הוא נכנס יופי טופי לסיפור העלילה ואם לא התאים, העלילה התקמטה מעט לכבודו.
אבל מה מעצבן בזה? נשמע מלבב, נכון?
לא! זה עיצבן!
לא היתה מציאות חלופית. העולם סיפר סיפור אחד וכל הסיפורים האחרים נושלו מהלגיטימיות שלהם וזכו להתנגדות אדירה.
ד' התהלכה בעולם כמו היפופוטם ענק, כמו הטבור של הקיום האנושי. כשנשברה, נשברו כל הרקיעים. וכשהיתה מאושרת, גם היום אפור ביותר, נצבע אפרסק. היא טוטאלית. רואה את כל היקום רק דרך הפריזמה הצרה של הרמה ההורמונאלית היומית שלה.
(כרמלי יקרה, תבדקי בבקשה שחלות פוליציסטיות. מדאגה אני אומרת ולא רק לך. אני הרי לא מכירה אותך אישית ובכלל בשבילי את טריגר למשהו אחר. בנות - יש קשר בין אופי ותחלואים הורמונאליים)
ד' ואני נפגשנו בכיתה א' ושוב נפגשנו בכיתה ה'. נהיינו חברות טובות ב- ט' והמשכנו עד אמצע התואר (שלי) ודי.
מאז, היתה תקופה שהיא דאגה להעביר לי כמה היא מתגעגעת ורוצה לחזור. נראה לי מגוחך, אז באתי ללוויה של סבתא שלה ולחתונה שלה ובערך פעמיים לביתה והיא פעמיים לביתי, לפגוש את ילדי.
למרות כל הזמן שעבר, אני עדיין לא יודעת איך לספר לעצמי את הסיפור הזה. אני לא מצליחה לבודד את הסיבות לכאב הגדול שבו. אם אכתוב פה, אנציח ורסיה מעוותת של המציאות. אתן תוקף לפן אחד של מה שקרה.
לרוב, אני לא נקמנית (ככה אני מספרת לעצמי).
בסיפור הזה, נפגעתי ונקמתי. נקמות מתוחכמות, קרות, מאד כואבות. הן לא הקלו על הכאב. לא על זה שספגתי וגם לא על זה שגרמתי. אולי אוכל להכיל אותו פעם ואז גם אספר.
השנים שבין הצבא לאוניברסיטה מטושטשות אצלי לגמרי ולא בלעתי, לא שתיתי, לא עישנת כמעט כלום.
מישהו מוכן להזכיר לי מה היה שם. מרב. מישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
