קמתי בבוקר, נפוחה ומנופחה. להלן רשימת תחלואי:
- נזילה רצינית מברז אף עליון
- נפיחות שפתיים בלתי רצונית בשני מוקדים סימטריים זה לזה
- התכווצות בשרירי בטן עליונים (מה תדעו הייתי בחדר כושר)
- דלקת בעיין שמאל (המשחה לא עזרה)
על אף זאת ולמרות הכל, ב- 15:00 הגיעה קריאה בקשר להביא את הדור המייסד משדה התעופה. ארזתי קילו טישו ויצאתי לדרך. תוך שניה ורבע כבר הייתי שם. לא לפני שתפסתי את עצמי על 140 בכביש החוף. טוב שאני ולא שוטר.
עשיתי כמה רונדלים מסביב לטרמינל. בשלישי בערך, אבא צלצל לומר שהם מחכים לי בחוץ כבר רבע שעה. איך מחכים לי בחוץ? אני עוברת ליד אולם היוצאים. בחיי - יש שלט גדול "יוצאים" ולידו אך ורק ארגז. אמנם גדול אבל ארגז.
כן זה.
בדיוק מאחוריו, יוצא אבא שלי ומנופף בידיו שאעצור.
עצרתי באמצע הכביש, בחניה כפולה. נו מה? זה בטח יקח שניה וחצי. יאכסנו שתי מזוודות בבאגז' וניסע, לא?
לא!
מסתבר שהארגז גם כן בא. אבל איפה יכנס?
בת ושני הורים,
משפחה של מהנדסים.
בוחנים את המכונית
מבחוץ ומבפנים
סובבים אותה מפה,
סובבים אותה משם.
אבא מגרד קרחת.
בת תופחת בפדחת.
עד שאם חטפה הקריזה
והכריזה:
"ראו, חסמנו את הדרך
עשינו פקק, שעה בערך
הבה נדחוף הארגז מקדימה
ואנחנו נשב מאחור" איזו אמא.
וככה עשינו,
נו, לפחות ניסינו.
באמצע וישרים השפריצו
פנסי חניה הקפיצו
רק האמברקס האמיץ
לא השפריץ ולא הקפיץ
התנגד במלוא המרץ
הוא יחיד עמד בפרץ
כך נסעה כל הכבודה
במכונית החבוטה:
בת נוהגת מקדימה
מאחוריה: אבא, אמא
ולצידה דחוס ארגז
תפוס היטב. ממקומו לא זז.
אמא התעקשה שאבא ינהג, אבל הוא במחווה ג'נטלמנית, מאד מנוגדת לאופיו ותמוהה, העדיף להצטופף אתה במושב האחורי ולתת לי לנהוג בלי מראת צד ימין, בעצמי (הארגז הסתיר).
את הדרך חזור כבר נסעתי על 80 קמ"ש מקס. צ'מעו, זה לא ממש מרגיע, לנהוג בכביש מספר 1 עם אמא היסטרית במקום מראת צד ימין.
מה שחשוב, שהגענו בשלום וקיבלנו מהדיוטי, ייגרמייסטר אחד לריפוי כל התחלואים.
אם יש לזה טעם של תרופה
וריח של תרופה
זה בטח תרופה
עובדה - לא כואב לי הגרון. אה, מה תאמרו על זה?
קיפוד חזרה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
