באת, קראת, הגב/י!

בעקבות פוסט מרגש של אריאלה

אמביוולנטי.

כבר כתבתי בכמה הזדמנויות איך ההורים שלי ובמיוחד אבא שלי גרמו לי להרגיש שמנה. לא יפה. מצד שני הם תמיד גרמו לי להרגיש חכמה. מוצלחת. טובה.

מאד אמביוולנטי.

זעזע אותי ההסבר שלה לקעקועים. אין לי שום קעקוע. כתם אפור מעיפרון שתקע לי ליד ילד בכיתה ז' - ממש לא נחשב. העיגול האפור עדיין שם ואני הייתי מאוהבת בילד ההוא בכיתה ז'.

מה גורם לי לירצות לרצות את ההורים שלי עד היום?

לפני כמה ימים, אמא שלי שיחקה לי קטע מניפולטיבי מסריח, כשהודיעה מאוחר מדי על סדר אצלה ולא הסכימה לקבל לא כתשובה. הוזמנו כבר לאמא שלי אלי, היה לי ברור מאד שלשם נלך.
היא שלחה את סבתא שלי שתבכה לי בטלפון. היא שלחה את אחותי ואפילו את אבא שלי.
היא הודיע שלא תעשה סדר בכלל אם לא נבוא. הם יישבו בחושך לבד עם הכלבה, יכרסמו מצה ויחשבו על הילדה המאכזבת שגידלו...

הייתי ממש אמיצה. הסברתי לכולם שאין כבר מה לעשות, הוזמנו ועכשיו מאוחר מדי. אמרתי שלא נעים שכבר אי אפשר לבטל.  אח"כ העסקתי את עצמי עד 2 בלילה בכל מני מטלות טפשיות (ראיתם אשה ששוטפת כלים באמצע הלילה - ראיתם בעיות עם אמא). ב- 2:30 השארתי לה הודעה בסלולארי. אמרתי שנבוא. נכנעתי.

אני אסקופה נדרסת למניפולציות של אמא שלי ושל אלי. שניהם מנגנים עלי ועל רגשות האשמה שלי כמו פסנתר כנף לא מכוון מחריד בצרימתו.

עם אבא שלי קל יותר. אין אצלו בערך. אין אצלו מסביב. ישר כמו חץ - את שמנה. רזית. השמנת שוב בדיוק לפני החתונה של אחותך.

לצאת לסבוב קניות עם אמא שלי זה סיוט מהגהנום. היא תמיד תבחר לי בגדים שקטנים עלי בשתי מידות לפחות, שמתאימים לגזרה שלה ולא לשלי או גופיות. אמא - אני לא לובשת גופיות. לא מתאים לי. למה להתעקש. היא סוגרת אותי בתא הלבשה ומתחילה להזרים בגדים מזעזעים ברצף. "תמדדי, זה מאד יפה. ממש באופנה". אם מוכרת היתה עושה לי את זה, הייתי יוצאת מיד מהחנות לא לפני תלונה לאחראית.

אצלי, זאת לא היתה החברה.

אצלי, לא היה שום פגם משמעותי.

אצלי, רק ההורים דפקו את דימוי הגוף שלי.

לפני כמה חודשים, התבוננתי שוב באלבום המשפחתי ופתאום נגלה לי האור. ראיתי את התשובה.

לא הייתי שמנה.

היא פשוט הלבישה אותי בבגדים שקטנים עלי ב- 2 מידות!

מה שעושה את הסיטואציה למזעזעת עוד יותר, היא העובדה שלקראת גיל ההתבגרות, עת בחרתי את בגדי בעצמי והגעתי סוף סוף לדימוי מרגיע יותר, הם היו צוחקים על בגדי האוהלים שלי.

אוהלים, הא

בסך הכל בגדים שלא צמודים עלי כמו קונדום סמול על כושי מניגריה.

מה תדעו, אני לא 36 יותר. והפעם האחרונה שראיתי 50 מלמטה, היתה בכיתה ז'. תתגברו על זה.

יש להם מה להגיד גם על הילדים. יונתן שמן מדי. הילה רזה מדי.

לפני כמה שנים, חשבתי שיצאתי מעבדות לחירות. התפרצתי על אמא כמו לבה מהגהנום. הפואנטה - אסור לה יותר לדבר אתי על דיאטה/ שומן/ רזון ושאר החבורה. טוב, מסתבר שאפשר אולי להוציא לה את המילים מהפה אבל ממש לא קל להוציא את המילים מהראש שלי. היא עדיין מנקרת שם. שמנה. שמנה. שמנה.

הבעיה עם הראש שלנו, שהוא מתוכנת להגיב למסרים כאלה וכשאומרים לו שמנה הוא רואה בזה יעד.

אבל הילדים שלי, הם קו אדום. עד פה. אני לא מרשה להכנס להם לראש. רק לי מותר לתסבך להם את החיים. עשיתם אתנו מספיק. אמא שלי עם המסרים הכפולים שלה, תמיד דואגת לפטם אותם בממתקים כשהם אצלה ואח"כ לבכות איך יונתן השמין. היא עושה את זה גם לי.

 - למה לא אכלת את זה? העוגה טעימה? תטעמי.

 - כן אמא, טעימה

ואז כשאני לוקחת חתיכה נוספת, היא מעקמת את האף. מספיק לך. כבר אכלת יותר מדי. (צאי לי מהצלחת אמא)

אין פלא שברגע שאני נכנסת אליהם הביתה אני ישר דוחפת את הראש למקרר.

והיא ממששת לי צמיגים כשהיא מחבקת אותי.

אבא שלי אולי גרם לי להרגיש שמנה בגיל 5. מאז ועד היום אמא לקחה את הפיקוד על המשימה הסיזיפית הזו.

אני אוהבת אותה אבל היא קונטרול פריק. הכל חייב להיות מושלם והכל חייב להיות בשליטתה. היא תקבע מתי ואיך וכמה.

היא מלאת אהבה. היא נותנת המון. היא דואגת ומשקיעה הרבה יותר משציפיתי ממנה מעולם, אבל יש צדדים בה שמוציאים אותי מדעתי.

למה יחסי אמהות ובנות כל כך רגישים?

מה יהיה ביני ובין הילה? היא תלויה בי כל כך. היא אוהבת אותי כל כך. היא מנסה לרצות בכל מאודה, לעיתים רחוקת בלבד מתמרדת. כשאני נוזפת בה ולו קלות, היא נפגעת עד עמקי נשמתה הקטנה. ואם אני אצלק אותה. לא כמו אמא שלי, אני לא רואה בסיפור הזה משהו ממשי. היתה פה פריקת כעסים אבל אצל חברותי שמעתי על חתכים עמוקים וכואבים.

אמא של אחת מהן היתה יורדת עליה יומם וליל: את טפשה, את לא מוצלחת, לעולם לא יהיה לך חבר, לעולם לא תעשי משהו משמעותי... כשרצתה ללכת ללמוד לתואר, היא צעקה עליה שהיא סתם מבזבזת את הזמן, עדיף שתמצא בעל ותלד לו ילדים.

אמא אחרת, תירגלה גם היא את מתודת השמנה שמנה (כן, הקפתי עצמי בחבורה של שמנות - חוץ ממרב שלה יש סיפור עם אבא דווקה) כמעט ולא היתה זמינה והעדיפה באופן מופגן את האח הבוגר והמוצלח. טוב שהיתה סבתא בתמונה.

יכול להיות שיש קשר בין השמנה והרגשת דחיה מצד הורה?

סביר יותר שיש פה בסך הכל תערובת מקרית של גנטיקה, תרבות קלוקלת מקדשת רזון והורים שחיפשו סיבה להוציא תיסכולים או אולי רצו טוב יותר עבור ילדתם ולא מצאו דרך טובה יותר להביע את זה אלא על ידי הדגשת ה"פגמים" .

אני לא יודעת. מה שבטוח שאני לעולם לא אכנס לילדי לצלחת (ולרדוף אחרי הילה עם בננה, לא נחשב. נכון?)