באת, קראת, הגב/י!

והפעם בפינתינו, צריך לעשות עליהם סיטקום שנות ה- 80:

ברוטשילד, בצד של מקס ברנד, מעט יותר לכיוון הבימה, יש בניין מקסים המעוצב כקוביה לבנה, במרכזה מלבן עם הלוגו, אליו מובילים מדרגות עץ. משני צידי המדרגות, יש גינות קטנות מרוצפות ב"כיסא החותנת" (קקטוס בצורת כרית קוצנית, שקיבל את שמו מקופירייטר עם פנטזיות). היינו ממוסטלים מאובר דוז של שוקולד, אז נכנסנו פנימה כדי לשאול מה יש שם בדיוק.

קיבלו את פנינו חבורה עליזה של בני 20 ומשהו: 3 בנות ו- 2 בנים. ל- 2 מהם היה אפרו (הרגשתי בבית).

במפתיע (כי התברר שזה משרד פרסום ולמעלה משרד עורכי דין), הם היו מאד נחמדים והזמינו אותנו להדליק איתם חנוכיה. הילדים הדליקו נרות ושרו.

אח"כ, הלכנו הביתה.

ארוחת הילדים של מקס ברנר

היא שוס לא נורמלי ברמת הקונספט, אבל אפילו ילדים זוללי שוקולד ומכורי מתוק כשלי, לא הצליחו להתמודד איתה.

רוטב הווניל בקנקן של חרדל ורוטב התות בבקבוקון קטשופ (מד-מדלי-מדליק בעיני) עורר בהם חשד.

הפיצה (בצק רך ועליו המון פתיתי שוקולד חלב ושוקולד לבן) לא היתה טעימה להם

אפילו מהמבורגר (לחמנית המבורגר רכה ובתוכה עיגול שוקולד רך וקר ועליו מרשמלו מחוממים), הם לא התלהבו - לדעתי הוא היה מעולה.

בסופו של דבר הם אכלו רק את הקישוט - דובוני גומי וגלידה על סוכריות.

היחיד שהיה לו מעט עדנה, הוא השוקו שהבטיח לעשות שפם והם אכן ניסו. שוב ושוב ושוב, עד שחיסלו.. חצי כוס.

נו, ממילא לקחתי לשם את הילדים רק בשביל התרוץ.

סנדוויץ הבית:

לחם דגנים בטוסטר, מרוח בשכבה דקה של מיונז, עליו עריסה אדומה, עליו שכבה עבה של אבוקדו ולבסוף פסטרמה ביתית. סוף!