באת, קראת, הגב/י!

ירדה לי מהלב והתיישבה בכליה השמאלית.

יום אחד קמתי וכולי שבר כלי. כאבים מתנקזים בתחתית האגן. כמעט כל אלמנט שהיה שם, שיגר קריאות נוכחות.

אמרתי, בחתונה זה יעבור. הבאסים יפוררו את האבן ואלכוהול ישרוף את מחוללי הדלקות.

לא

היה קר אימים.

הילדים לפחות השתוללו. לא הפסיקו להתרוצץ. לא היתה לי סיבה או כח לבצע ספרינטים עם שמלת ערב (זה קימונו יפני לא צועני!) איבדתי את התיאבון מוקדם ורק רציתי הביתה.

עד 1 בלילה רציתי הביתה.

שמחתי בקול ובשקט רציתי הביתה. לא נתתי לאף אחד לראות שבעצם כל מה שאני רוצה זה הביתה. לישון.

למחרת קמתי עם חום.

לקחתי אקמול והלכתי לעבודה. יומיים חופש זה מוגזם, איך יסתדרו בלעדי.

כמה שאני אוהבת לעשות מעצמי קדושה מעונה

אם הייתי לידי כבר הייתי צועקת על עצמי ללכת לראות רופא. לשכב במיטה חולה. מכינה לי מרק עוף.

במקום, אני מרחמת על עצמי בחושך בשקט ומחכה לחטוף התמוטטות עצבים כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה לפסק זמן.

פאטתית