| 2/2007
זה לגמרי לא נכון, שאנשים נוטים לעשות את מה שטוב להם. אני, אפילו ששייכת לקבוצת האנשים, עושה שוב ושוב ושוב, את מה שרגילה לעשות. ככה, תקועה בקיבעון ורק לעיתי רחוקות, פתאום, כשיוצא לי לנסות בשנית משהו חדש, אני נזכרת - רגע - עשיתי את זה כבר. למה, בעצם אני לא עושה את זה יותר?
שאלה טובה.
למה למשל, אני ממשיכה לגלוש ב- explorer, למרות שיש לי firefox, ממש פה בקצה השמאלי של הבר התחתון?
פוסט זה, נכתב ב-firefox, אחרי שעה או יותר של גלישה ב- firefox. אחרי שכל החלונות נפתחים במהירות ב- firefox וכל הסרטונים יורדים בקלות ולא נתקעים באמצע השיר ב- firefox.
למרות כל אלו, אני יודעת שמחר, אני אכנס עם ה- explorer המחורבש והמעיק ואשכח את ה- firefox הטוב לעוד שבוע או חודש.
ממש ממש עכשיו:
אמא: איזו חזיה את רוצה בצבע שחור או בצבע לבן
לבן :) איזה כיף, את קונה לי מתנה ליום ההולדת שלך :)
אמא: ביי.
כבר 8 חודשים שאני נכנסת לאותו משרד, באותו בניין והפרפורים חזרו. לא עוזר שהמנהל שלי (שגייס אותי) עוזב. לא עוזר שכבר חודשיים הוא עושה לי פרצופים (מה העניין עם הפאסיב-אגרסיב? תבוא תגיד מה לא בסדר, אני טובה בלשנות. לא אמרתי לו את זה).
אתמול במפתיע, הלכתי לראיון. התקשרו בבוקר, חזרתי אליהם אחרי שעה וכעבור 3 שעות נוספות כבר הייתי בבניין צבעוני ופורח.
לכו כולכם לעבוד באורנג' - מבחוץ, סביבת עבודה מצויצת. מבפנים - קיוביקלס צפופים בטרוף.
תוך חצי שעה חזרו אלי עם הצעת מחיר (4K יותר מעכשיו) וחצי שעה אח"כ ירדו מהעניין - מסתבר שדיברו עם משהו שהכיר אותי ולא התרשם לטובה. זו היתה הסחרחורת הכי מהירה שרכבתי בה. אמפליטודת הרגש הצרה ביותר. כמה טוב שלא התלהבתי יותר מדי. לא הספקתי לטפח ציפיות. בכל מקרה, אני עדיין לא יוצאת לשוק. בינתיים אני נשארת פה. יש לי פרוייקט לגמור.
אח"כ, העולם גדול ויש בו הכל.
כל ההקדמה הזו, כי קשה לי לכתוב על מה שבאמת מציק לי.
לפני שבועיים א' הקוסם, בוחן כליות ולב, הפותח בדרכי הנשמה, הזכיר ככה, בדרך אגב, שאין לי כבוד לאבא שלי.
נפנפתי את כל הרעיון המגוחך, אבל הוא הספיק לנטוע שורש קטן במעמקי תשומת הלב שלי. אין לי מי יודע מה כבוד לגברים בכלל (חוץ מא' ומכמה יחידי סגולה בודדים) ואולי מקורו באבא שלי. ככה ברגיל, לא היה לי יותר מדי אכפת, הרי אפשר לחיות חיים שלמים בלי יותר מדי כבוד לגברים בכלל ולאבא בפרט (עם המון מעלות טובות בלתי נחשבות בעליל והמון ריספקט מכל העולם האחר ואשתו וגם אמא שלי) אבל נראה לי שיש לעניין הזה איזה קשר לחוסר היציבות התעסוקתית שלי שמאד, אבל מאד, מטרידה אותי לאחרונה.
ואז, נפתח פתח קטן לתובנה עמוקה יותר.
בשבת בבוקר, אבא שלי העלה מהאוב את המריבה האחרונה שלנו. בקצרה, הוא התקשר אלי לבקש עריכה, בעודי בעיצומו של יום עבודה שבמקרה היה לחוץ במיוחד. אחרי קיטורים קלים, אזרתי מותני וכתבתי לו משהו שנראה לי די הולם ולא רע בכלל. חצי שעה אחרי, הוא התקשר לצעוק עלי שלא עשיתי לו כלום ומה אני שווה. צעקתי עליו חזרה וסגרתי עניין. הוא שבר שתיקה אחרי כמה שבועות וחזרנו ליחסים נורמאליים.
בשבת האחרונה, כאמור, עלה כל העניין מהאוב. אחרי שעה של טונים, הבנתי שמתחת לפני השטח, באופן מאד תוקפני, אולי הוא רוצה להתנצל או לפחות להסביר את עצמו. זה נגמר בזה שאמרתי לו שאסור לו בשום פנים ואופן להשתמש במונח "זה לא שווה כלום". אסור להגיד לי את זה וגם כדאי מאד לא להגיד לשום אדם אחר שעושה לו עבודה. הוא מפסיד משני הכיוונים: מיידית- לא מקבל את מה שרצה ולטווח הארוך - הורס את היחסים עם אותו בן אדם.
יופי - חינכתי אותו! (ציניות).
אני לא יודעת, אולי אין לי את הכישורים, להתמודד איתו.
אני יודעת, שאני רוצה לפתור את העניין הזה.
אני יודעת שזה פוגע בי בכל מני רמות, חלק תיארתי למעלה וחלק לא. חלקם עדיין לא נעמדו לי מול הפרצוף וצעקו לצומי, אבל עוד רגע הם פה.
זה קשור ליציבות התעסוקתית, כי אני מחפשת אישור והערכה בעבודה ולכל סימן ראשון של נסיגה, מאבדת את הבטחון ומתחילה לעשות שטויות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
