באת, קראת, הגב/י!
כבר לא פרטי - זה נהיה פורנבלוג, אני יודעת. אבל זה רק כי אני צריכה לזכור איכשהו את כל זה... במיוחד לעת זקנה... וזה לא שיש לי סקס. מה שיש זה מה שפה. נדיר אבל איכותי (ברובו)(בשאיפה) |
| 5/2004
סיפור קטן על פיפי
פעם.
מזמן מזמן.
לפני שנים רבות רבות.
בארץ רחוקה רחוקה.
<פאוזה>
רחוקה.
חיו להם שני ילדים קטנים. יונתן והילה שמם.
והנה, הגיע יום הולדתם השלישי.
הוריהם החליטו לחגוג בהדר, שברו תיבת חיסכון מאובקת, הצטופפו במשפחתית ונסעו.
לאן לאן? לחיפה.
כשביקרו ברכבל, היה יונתן צמא. מיד אצה רצה אמא בילי והגישה לבנה יקירה בן השלוש, מים עד שרווה.
כשביקרו ביוטבתה שמתחת לרכבל, שוב היה יונתן צמא. שוב אצה רצה אמא בילי והגישה לבנה יקירה, מים עד שרווה.
ואז ביקרו בגנים הבהיים.
יופי של מקום הגנים הבהיים. מליון מדרגות וסביבם עצים סדורים בשורה. שיחים מצדיעים דום. פרחים במסדר. כל עלה במקומו מונח ולא מעז לזוז מילימטר וסביבם חצץ צבעוני. עין אדם לא תשזוף אדמה.
<אם היתה ברשותם הפירוטכניקה, גם את השמים היו מסתירים>
עד שהגיע זמנו וכדרכם של ילדים בני שלוש ששתו מים, חפץ יונתם להשתין.
בטבעיות, בין שיח בוגונוויליה ופרחי סחלב, פשט את מכנסיו ונהג כמנהגו בגינות ציבוריות.
תוך חצי דקה, בחרישיות, כמשום מקום, הקיפו את הילדון הצעיר, שלושה שומרים חמושים, פקדו על אמא בילי להרים את מכנסיו ולהתלוות עמם.
כך, מלווים במשמר כבוד, צעדנו כולנו עד לבית השימוש הקרוב, שם הורשה הילד להשתין בנחת.
ולי יש רק שאלה אחת, לציפורים, מרשים לחרבן שם?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
