באת, קראת, הגב/י!

שם יש פוסט ובפוסט תגובה של קיפוד על בכורים.

אני בכורה וכל חברותי הטובות בכורות. רק אלי ילד אמצע וגם שני הורי אמצעיים מכל כיוון שתסתכלו. שלושתם דליים. מקרה?

יש משהו בבכורות.

6 שנים גדלתי כמרכז העולם. אני עדיין מרגישה מיוחדת בשל כך (מרב טוענת שאני עדיין כועסת על אחותי על שנולדה).

באיזשהו מקום, בכורים גדלים בשפיצו של האולימפוס. כשנולד אח/ות, הם מרגישים שנפלו משם ובשאר חייהם מנסים לטפס חזרה. מן נכות שבאה בילט אין עם הסיטואציה.

לכן האמביציה. לכן הרצון לרצות.

הורים מתלהבים מבכור כי זו יצירתם הראשונה. הם רוצים שתהיה מושלמת. ההרגשה הזו נשארת גם כשכבר יש ילדים נוספים. הבכור עדיין נשאר הראשון ש: הולך לבית ספר/ לצבא/ לימודים גבוהים/ מוצא בן זוג/ מתחתן. את כל הדברים הללו הוא צריך לעשות על הצד הטוב ביותר. בכולם הוא צריך להצליח יותר מההורים. בכולם, יש רצון להשביע, יש דרך שצריך ללכת בה כדי לקבל את הליטוף. בכורים הם אנשי המיין סטרים. אלו שלא יפרצו גבולות. אלו שישארו קרוב לאמאבא כדי שיהיה ממי לקבל את האישור.

ילדי תאומים בני 5.5. הם גדלים כאילו הם בכורים וגם כאילו לא. שניהם מקבלים יחס של יחידים ומיוחדים בעולם כולו. מרכז ההויה של כל הסובבים אותם ובכל זאת הם לא לבד. יש להם אחד את השני לפרספקטיווה. שניהם מגלים סוג של אחריות אחד כלפי השני וגם כלפינו, ההורים. עולמם יהיה שונה? סביר להניח. ספק אם בגלל המיקום המשפחתי.