באת, קראת, הגב/י!

א' התקשר אלי היום בצהריים ושאל אם לקחתי איתי לעבודה את החתולה (היה איזה עניין קטן עם בלבול זהויות. ביום חמישי עוד חשבנו שנמו הוא היא ורק בשבת אשכיו הוכיחו לנו אחרת. לא התרגלנו ואנחנו קוראים לו חתולה והוא לחילופין) כי אני כבר כמה שעות ער והוא לא קפצה עליו ולא שרטה אותו עדיין.

זה היה הפתיח לאטרף של חיפושים שכלל הטרדת שכנות זקנות, הזזה של מכונות כביסה עם מיבש, חיטוט בפח אשפה ופזצת על שלוש חתולות ג'ינג'יות בוגרות שלא דומות לנמו בכלל, אלא רק מרחוק ובין השיחים ועת דוק ערפילי מכסה את הרישתית.

כל אותו הזמן, אני יבבתי במשרד וספגתי שלל עלבונות חתולים.

את מי זה מעניין שחתולים הם לא נאמנים, שהם בורחים, משירים שערות והורסים את כל הרהיטים בבית. חתולים זה שמחה ובמיוחד החתחתול הג'ינג'י הקטנטן שלי.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות, אחרי שהילדים חזרו מבית הספר, הצטרפו בבכי ויללות לחיפושים ואז חזרו הביתה קצת לנוח, הגיח נמו מאחרי המקרר, התמתח, פיהק ורץ לקערת האוכל שלו.

"זה רק בגלל שידעתי שתאשימו אותי שזרקתי אותו, רק בגלל זה חיפשתי אותו בכלל" - טען א' ולקח אותו מידי, כדי להפוך אותו לצד שני ולהטריף אותו במשחק פרוע עם עכבר צעצוע ולו זנב ארוך ומתרוצץ.

The End