באת, קראת, הגב/י!

למה בכל פעם שאני נכנסת לבלוג אחר, כזה עם רשימת קישורים ארוכה עד אינסוף, אני מייד מחפשת את השם שלי שמה?

למה כשאני נתקעת עם דימוי לא ברור, אני מיד רואה את כל הכתמים על המקלדת ופתאום דחוף לי לנקות אותם עם קצה הציפורן?

למה בסוף פסקה, אני בודקת כמה שורות ריקות כבר הכנסתי?

וגם קוראת אחורה לבדוק שאין שגיאות כתיב או אות חסרה?

פזורת דעת

פזורת הגיון

חסרת מיקוד

לראות את המילים מולי. לדחוק את ההדחקה אל מחוץ לבועה הטבעית שנרקבה בה.

לשים דברים בפוקוס, מתחת זרקורררררר (ה- ר' מלוכלכת)

אני ממתינה עם ההחלטה. מחכה שיגיע איזה רגש ברור שיורה לי לפה או לשם. להפיל או להחיות.

יש לי אופציה עכשיו. האם אני חייבת לממש אותה? בכל פעם שאני רואה תינוק ברחוב אני בטוחה שכן. בכל פעם שאני שומעת  הורה מקטר אני חושבת "אולי לא". ואם לא אוכל להרות עוד? אם זו הפעם האחרונה? ואם לא.

לא מתאים עכשיו ואח"כ יתאים? זאת באמת שאיפה כל כך חכמה להיות אמא בגיל 40 (זה היה הרעיון המקורי), כי אם לא, עכשיו זה הזמן ואם כן, יהיה גם אח"כ.

זה הגיוני לחיות כאילו אמות מחר? ואם כן, למה אני לעולם לא מקבלת החלטות על סמך הגישה הזו?

זה הגיוני להכנס שוב בראש צלול לשנתיים מטורפות ללא שינה עם כעסים ומריבות, רק שהפעם יהיו עוד שותפים פעילים או אילמים - הילדים - שיפגעו יותר.

הגיוני לערבל אותם בתוך כל כך הרבה שינויים? בית ספר חדש, תינוק חדש וגם אולי, בית חדש וסביבה חדשה? אני לא זוכרת שההורים שלי התחשבו בי בכלל כשעשו שינויים בחיים של כולנו. אני לא זוכרת שסבלתי מזה. אולי השינויים הללו יעשו להם טוב. יוציאו אותם מהפינוק שעוטף אותם. בני 6 עוד מעט, כבר לא תינוקות. טוב, נוציא אותם מחוץ למשוואה רגע,

אלי אולי יעזוב את הלימודים. זה טמטום אחרי שהשקענו שנתיים בלימודים שלו. אפשר לחכות קצת עד שיסיים ואז לעשות תינוק. אבל אני רציתי להמשיך את שלי, כשיסיים. אז אמשיך יחד עם תינוק. זה אפשרי, עשו את זה לפני. משרה חלקית, יש דבר כזה, אנשים עובדים ככה, נכון?  יש יקום מקבילי בו אנשים עובדים משרה חלקית. ובשאר הזמן עובדים בבית ולומדים ומדי פעם, ככה פעם בשנה לוקחים שלוק אוויר שבקושי מספיק לשבועיים.

למה אני חייבת לסבך את חיי?

למה אני מתעצלת?

כן, שני המשפטים האחרונים בהחלט מסכמים את הדילמה היטב: להתעצל או להסתבך. לצלול פנימה או להרים ידיים.

אני עובדת כמו חמור (לא יותר מהשכן/ה ממול, כן) בשביל איזה דיבידנד עתידי לא ידוע. אני לא סובלת, לא, אבל אני גם לא נהנת כל כך. ואני גם לא בטוחה שאין דרך אחרת. לחתוך דרך ההמון, לשבור את הקורות, לחתוך מחדש את הקלפים.

אולי אני שקועה עמוק כל כך בתוך המיצזבל של עצמי, מכדי לראות מה באמת קורה פה. אולי אני צריכה לקחת פרספקטיבה.

מדובר בסך הכל בזוג סטנדרטי, באמצע העשור הרביעי לחייהם. כן, העשור המגעיל. זה שבו חייבים לספק את כולם: את ההורים מלמעלה והילדים מלמטה והבוסים בצד והחברים בצד שני והאדם מאבד בו משמעות ועצמיות ומטרה. מנסה לשרוד את המרוץ המטורף, להגיע לגיל 40 עם איזשהו נכס של יוקרה לפחות, כדי שלא יאבד לעד.

אני בונה בונה בונה ומה?

מדלגת ממשרה למשרה כי משעמם לי מהר, בלי שום תוכנית אב, צולחת ימים, צונחת על משכבי בלילות. אולי תינוק יאפשר לי קצת לנוח. מותר לי לנוח בכלל? זה מעניין לנוח? כן, אולי כמו חופש גדול, לנוח חודש בכפר. לדוג דגים, לקרוא ספרים. אולי אני פשוט עייפה מדי ואיזו חופשה מהעולם תעזור. אולי באיזה סניטוריום לתשושי נפש. יוקרתי כזה. בלי תרופות.

מה תנאי הקבלה? צריך לשמוע קולות (של אלוהים)?

להמציא ישויות חלופיות? אחת זה מספיק?

נקרא לה בילי