באת, קראת, הגב/י!

אתמול בבוקר, עת משתרך לו פקק לאורכו לרוחבו של כביש 4. משתרך ולא זז ומתגלגלות בו מכוניות במהירות 10 קמ"ש

והחום עולה ועולה אפילו שבוקר והצירוף הזה, של חום הבוקר וצינת המזגן בשיא כוחו, יחד עם מוזיקה מייגעת במיוחד ואפילו שלפרקים מנסה להקפיץ והמנחים לשעשע, שום כלום לא יכול לו לחום הבוקר ועלי נפלה מן תוגת דימדומים ועפעפי חישבו להם להעצם רק לרגע.

זו בעיה, כי כאמור אני בעיצומו של פקק הבוקר בכביש 4, הפקק האימתני מכולם. זה שאם הייתי יוצאת מהבית רבע שעה קודם או רבע שעה אח"כ, הייתי מצליחה להמנע ממנו, אבל נפל עלי איזה פור נוראי ויצאתי בדיוק בשעה שיצאתי ואפילו חשבתי להקדים ונמצאתי מאחרת וכל הדרך עוברת עלי ב- 10 קמ"ש ונפשי מחשבת קיצה לאחור.

אין לי סיגריות להעביר את הזמן כי זרקתי את כולם והמסטיק לא עוזר והסוכריות בלי סוכר, בטעם תות ותפוח, עגולות שבשבת בגווני אדום וירוק מתחלפים, המסמנים את הטעם בהם שלא ישכח, נגמרו כולם. אין סוכר לרפואה ולא ניקוטין ואפילו קפאין לא הספקתי להגיר לתוכי בבוקר - כי רציתי להקדים.

להקדים רציתי.

על כאלה בדיוק דודה שלי היתה אומרת (או אולי איזה דוד רחוק מצד אבא) אדם מתכנן תוכניות ואלוהים משתין עליו בקשת. רק שבאידיש זה נשמע יותר טוב. גם כשלא מבינים מילה. יש איזו הבעה ממזרית על פני המספר שעושה את הפתגם לסוד מיוחד עם הקשרים בתרבויות רחוקות ואפילו אם המספר הוא קרוב משפחה רחוק שלא ראה אותך שנה וגם כשראה אמר "את דומה לסבתא שלך עליה השלום, שתי טיפות מים. או וודקה" כי בשעה הזו כבר לגם די הרבה.

באותו הפקק, עם כלום שום דבר בדם: לא ניקוטין וגם לא קפאין ואפילו לא אינסולין,

עלה באפי ניחוח עוגת שמרים

ובין שיני בא הקראנץ' של השכבה העליונה של העוגה כשזורים עליה גבישי סוכר.

וממש הרגשתי את הטעם ובלעתי