באת, קראת, הגב/י!

הכתבה הבאה לוקחת אותי לספרי עולם הדיסק של טרי פראצ'ט ובמיוחד לקטעים בהם הוא מתאר את הויכוחים הלוהטים של המכשפים.

מצד אחד, אני מעריצה גדולה של האקדמיה. תנו לי לשבת במשרד 4 שעות ביום, לחקור תחום לא נודע, לפרסם ולהציג בכנסים.

מצד שני - הם כל כך מגוחכים בעיני, בדיוק בגלל שזה מה שהם עושים כל היום. חוקרים.

כשאני מדמיינת חוקרים, זה תמיד נגמר באוסף מבחנות שבורות וצרור דפים מתעופף באוויר.

אבל אני כל כך רוצה שהדפים האלה יהיו שלי - עוד חלום שלעולם לא יתגשם.

למה? כי אני לא באמת רוצה. זה מן רעיון אוטופי שמעורר גיחוך תמידי. אני מזלזלת קצת באדמיה - הם עם המחקרים המגוחכים שלהם. אני יודעת שיש מדי פעם גם תחומי מחקר לגיטימיים עם איזושהי מטרה מעשית בסופם. אני גם מצדדת במחקר אנאליטי נטו ולו כי אולי פעם ימצאו יישום פרקטי לתוצאות התאורטיות.

בכ"ז, העניין הזה עם המחקרים, לא נראה לי לגמרי סגור. אם מתפרסמים כל כך הרבה מחקרים הזויים, עם תוצאות מגוכחות (בנוסח: אכילת שום משפרת את טעם הזרע) הרי שיש משהו לקוי בתהליך המחקרי כולו. אולי בהתחלה - בהחלטה האם המחקר ראוי לזמן ולכסף שיושקע בו. האם יש ביקורת בשלב הזה? האם מישהו נותן second opinion על שיטת המחקר? על הדרך שבה הוסקו המסקנות? ואם כן, מתי הביקורת הזו מתבצעת? לפני פרסום המאמר בכתב עת מדעי או בזמן תכנון הניסוי?

הו, אני ביקורתית היום ובכ"ז נחזור רגע להוקינג - זה נראה כמו תרגיל קלאסי ביח"צ. מתחשק לו עוד קצת צומי וכסף. אז אם צריך בשביל זה להפוך את התיאוריה שלו על פניה, לא נורא. במיוחד בהתחשב בכך שהאלטרנטיבה היא להמציא משהו חדש - בררררר.