שוב אני בכתבות. הכתבה הזו מהארץ, על מכות לילדים ובמיוחד הפסקה האחרונה שלה, העירה בי זכרון רדום על הפעם היחידה שחטפתי מכות מאבא שלי - ברב טקס עם חגורה ודמעות סליחה, איספור הסטירות שחטפתי מאמא שלי והצביטות בהם אני מכבדת את ילדי מדי פעם.
כן, שמי בילי ואני אמא גועלית ומכה. no one loves you bili.
לא על בסיס יומיומי וגם לא מקור רוח, אבל כשמעצבנים אותי ובמקרה אני ממילא על הקצה באותו יום, אז כן, יש סיכוי סביר שאני אצעק, אצבוט, אחזיק את היד חזק מדי או אפילו אעיף סטירה.
אלי שונא אותי על זה. אפילו יותר מהילדים.
אנחנו מתווכחים על זה בעוז. הוא בטוח שאסור להראות אלימות כלפי הילדים ואני מסכימה אתו.
הוא טוען שיש דרכים יותר אפקטיוויות להשיג מהם שיתוף פעולה ואני מסכימה אתו.
זה מגעיל אותו ומפחיד אותו ומחזיר לו טראומות ילדות לפרצוף ואני? אני לא מבינה על מה כל הרעש. אני לא מכאיבה להם יותר משהם מכאיבים אחד לשני. אני פוגעת להם בעיקר באגו אבל לאלי אני הורסת את כל הגישה החינוכית. (לא יותר משהוא הורס לי את שלי כי הוא מבטיח להם פרסים בתמורה לשיתוף פעולה ומאיים המון בעונשים - אני לא מאמינה בזה - עדיף מכות - סתם)
כן, אני במלכוד - מצד אחד לא ממש מאמינה במכות כדרך חינוכית, אבל כשאני בקריז, מכות של אמהות (צביטות, אחיזה חזקה וכאלה) הם שיטה טובה לקבל יחס. "תשלטי על עצמך", אני אומרת לעצמי כשזה קורה. כן, לאט לאט אני שולטת יותר ויותר אבל אז באה כתבה כזו והופכת את השולחן.
אלי תראה - זה לא כל כך נורא - כתוב בעיתון!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
