אתמול ב- 8 בערב, הייתי תקועה בפקק, על גשר מעל מים סוערים וכצפוי, תפסה אותי בעתה - מה יהיה אם יקרוס הגשר ברגע זה ממש ונצנח כולנו: אני, ילדי והדיסק-החדש-של-גבירתי-הנאווה-שקניתי-להם-כי-חשבתי-בטעות-שאם הם-אוהבים-מחזות-זמר-אז-נקנה-כי-אולי-זה-יעשיר-להם-את-השפה,-בלי-להתחשב-במסרים-המזוויעים-שנושא-עימו פרופ'-היגינס-בתחום-שנאת-הנשים-והאדם-בכלל, כולנו, נצנח אל מימיו המזוהמים של הירקון.
חשבתי שאולי קריסתו של אוסישקין ז"ל, שבחייו היה סמוך לאיזור, השפיע באיזו דרך על עמידותו של הגשר ובדיוק עכשיו יביע הזדהות עם מר גורלו של הקולגה-מבנה-זקן-מדי.
תכננתי פעולות חילוץ מרהיבות. דמיינתי את הילדים צועקים אמאמאמא בעוד אני מושכת את שניהם מהחלון וכולנו מטפסים על הגג של האוטו ומנופפים לכוחות ההצלה לצלילי ברד ירד בדרום ספרד ואז ...
התחלף הרמזור, המשכנו הלאה ושכחתי מכל זה
עד היום בחדשות הבוקר.
בהתחלה באמת האמנתי שאני מפתחת כוחות על ומגיע לי מיקסר גלידה-מיץ, אבל אז חישבתי את הסיכויים- לא לצידי לצערי. כי ביממה שגשר כזה מתמוטט, יש עוד אלפי אנשים בעולם שחולפים על גשרים. לפחות 10% מהם, מדמיינים תסריטי אימה בשעת המעבר. הנה לי, לא סייקיק בינתיים.
"מצד שני יש את האיראנים, ומצד שלישי את התחממות כדור הארץ. אני שוקל ברצינות להפסיק לצחצח שיניים כי נדמה שאין צורך לתכנן דברים לטווח הארוך" ימי ויסלר/ בילויים, לוקח את החדשות אישית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
